לקפוץ לבריכה עם תוכנית גיבוי

לעזוב הכל בלי שיש לי איזו
תוכנית גיבוי, זה כמו לקפוץ לבריכה
בלי מים ולקוות שתנחת נכון. איך
עושים כזה דבר? החצי השני מדבר
על זה.
 
 
הפעם, לחצי השני שלי יש מה לומר. אז אני מעבירה לו את רשות הדיבור – לדבר על נושא שמעסיק הרבה אנשים שחוזרים בתשובה, אחת הדילמות שמנסים לפתור אותה, גם כשלפעמים אתה מרגיש שאתה הולך בין הטיפות, מנסה לגשר, ופעמים לא לומר דבר ורק להמשיך הלאה. אז הנה, דברים כהווייתם:
 
או.קיי. עברנו את זה, חזרנו בתשובה. עכשיו תגידו לי בבקשה, מה עושים עם הפרנסה?
 
שוב ושוב קללת הפרנסה נושפת בעורפנו. גם, ואולי במיוחד, כשאנחנו מגלים את האמת ורוצים להתקרב לקדוש ברוך הוא. אבל למה לא סיפרו לנו, כשהתחלנו להלך בדרך האמת, שיחד עם שמירת השבת, הנידה, הכשרות, לא מתחלף אוטומטית מקור הפרנסה, כזה שמתאים לעמוד בתוך המציאות של דרך שמירת התורה ועשיית המצוות?
 
זה נורא קשה, כשאתה כבר הורה לילדים ויש לך אחריות על הכתפיים, לאזור אומץ, לעצום את העיניים, לבטוח בקדוש ברוך הוא ולומר: 'אני עוזב את העבודה שלי עכשיו כי היא – לא צנועה/ לא מתאימה לאמת שגיליתי/ משרתת ערכים מוטעים/  גורמת לי לשקר ולהונות את הציבור/ לא מאפשרת לי ללמוד ולהתפלל בזמנים/ מערבת נשים וגברים יחד/ ועוד ועוד…
 
ניגוד האינטרסים שנוצר הוא כמעט בלתי נסבל, אבל אתה מרגיש תקוע כי זאת הפרנסה היחידה שלך, הבטוחה, זו שעליה עומד כל הבית.
 
איך אני יכול להרשות לעצמי לעזוב אותה ולהאמין שהקדוש ברוך הוא יסדר את הכל? איך אני יכול לגייס כזה ביטחון בהשם? כזאת אמונה שלמה ועיוורת?
 
כי באמת זה מה שאני יודע לעשות וזה מה שעשיתי כל חיי. אני טוב בזה. זה הכישרון שהשם נתן לי. ובאמת שניסיתי לחשוב איך לעשות את אותו הדבר בתוך הגדרים המותרים, אבל זה לא ממש מסתדר. השינוי צריך להיות יותר קיצוני.
 
אז לעזוב הכל בלי שיש לי איזו תוכנית גיבוי, זה כמו לקפוץ לבריכה בלי מים ולקוות שתנחת נכון. אז נכון שיש עניין בלשים את מבטחי בהשם ולא לחשוב שהכל זה כוחי ועוצם ידי, אבל מה לעשות שגם האישה לא ממש תומכת, יש שלושה ילדים קטנים, רכב, שכירות, מיסים… אני לא צריך לספר לכם כמה עולה לחיות. וזה לא שהאישה לא מפרגנת ותומכת, היא אפילו מוכנה לעשות שינוי קיצוני, לעבור לגור רחוק, לשנות כיוון. אבל אפילו לדמיין מה נרצה לעשות אנחנו לא יכולים. וככה זה נשאר, כבר כמה שנים ופיתרון אין. זה כואב והמצב נשאר תקוע. כי אתה לא ממש יכול לעשות את המעבר השלם. אתה עוד עובד בעבודה ההיא – עם נשים, עם ציבור רחוק מתורה ומצוות. אתה צריך להראות בדרך מסוימת, להתנהג ולדבר בשפה הזאת. רק מדי פעם אתה מרשה לעצמך לשרבב איזה רעיון, כשנראה לך שמישהו זורם איתך ואולי הוא פתוח לשמוע. וזה נותן לך מין תחושה של שליחות, להביא קצת רוח לכל החול הזה. ואולי רק בשביל זה זה כדאי. כי הרי הסרט שאנחנו עוברים זה בדיוק התסריט שאנחנו צריכים לעבור. בדיוק. בלי זיופים. ובכל חושך יש נקודות של אור. ולכל אחד יש את המקום שבו הוא מצליח להכניס את הרוח גם לדבר הכי גשמי. ואפילו אם מצליחים לאחד רק בקצת את העולמות, אזי זה כדאי.
 
אדם מבלה שעות רבות בעיסוק בפרנסתו. הלוואי שנזכה להתפרנס בצורה שאינה סוטרת את הדרך שבחרנו. ואם יהיה בזה גם שליחות וקדושה, אז אשרינו ומה טוב חלקינו.
 
אני יודע שהניסיון של הפרנסה הוא "ברירת המחדל" של הניסיונות, אם אפשר להגדיר את זה ככה. הוא הניסיון שעדיף להתמודד איתו לעומת בריאות, שלום בית, אובדן וכו'.
 
אבל בכל זאת, אם אפשר לבקש, תתפללו עלינו, ועל כל החוזרים בתשובה, שכל החלקים של הפאזל יתחברו בהרמוניה, ונוכל לעבוד את השם בשמחה בכל התחומים, בלי לנסות כל הזמן לגשר על פערים עמוקים מדי, שאריות של דרך נושנה שמנסה להתחבר עם זאת החדשה.