ביחד, אבל לחוד

דקלמתי את הנאום שלי במשך
שבועות, מה משמעות השבת לעם
היהודי, את מושג העבודה היוצרת,
ובינתיים, הדד-ליין התקרב בצעדי
ענק…
 
 
"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" (דברים כג, ט).
 
נקשתי על הדלת שכבר הייתה פתוחה. רובי ופול הסתכלו עלי כשהם ישובים ליד שולחן העבודה שלהם.
 
"היי יעל, מה קורה?" שאל רובי.
 
"אני חייבת לדבר איתכם על משהו…"
 
הייתה זו שעת ארוחת צהריים. בחודשים האחרונים שקלתי והרהרתי רבות בעניין שמירת השבת. באותו זמן לא ידעתי כל כך הרבה מה זה אומר, פרט לעובדה שיהודי לא אמור לעבוד ביום שבת, ומספר רעיונות כלליים של מה לעשות ומה לא לעשות. לא הרגשתי חכמה מספיק ללמוד הלכות מורכבות שעדיין לא התחברתי אליהן, הרגשתי שאני קצת אשקר לעצמי אם אעשה צעד משמעותי ודרסטי כזה, כשבפועל לא אשמור את השבת ממש.
 
כיהודייה היחידה בצוות איתו אני עובדת, עבדתי בשמחה בחברת עיצוב מפורסמת בארצות הברית במשך שנים, ולא מזמן התחלתי לשמור על כשרות המאכלים, כשהתגובות של חבריי למשרד היו מגוונות ולא תמיד היו צפויות.
 
עבודה בחברות עיצוב, פרט לעיצוב ותכנון מבנים, נראית גם קשורה לתחום האכילה, לכן תה, ביסקוויטים ועוגות היו חלק נכבד מה'תעסוקה' במשרד במשך היום, והתור של מי מאיתנו לקנות אותם. וכך התחלתי לומר 'לא תודה' כשהציעו לי עוגה או ביסקוויט, עד שזה כבר היה מורגש שמשהו קורה אתי וזו לא רק איזו דיאטה שאני עושה. אז בסופו של דבר החלטתי להיפתח אליהם ולומר את האמת, אני מתקרבת יותר לשורשיי היהודיים ואוכל לא כשר אסור ליהודים.
 
בתחילה, הקולגות ניסו לפתות אותי (או לנסות אותי?) אבל זה לא הלך להם. ואז, באופן די מפתיע, הם הפכו לצד המגן עלי. אם מישהו מהצוות הציע לי אוכל, רובי או פול פשוט צעקו "את/ה לא יכול לתת את זה ליעל, זה לא כשר!"… לא פעם התפתח דיון עם חבריי לצוות מדוע אני לא יכולה לאכול ביסקוויטים לא כשרים. בכנות, באותו זמן עדיין לא הייתי בטוחה בעצמי, והוקל לי כשאחד מהם אמר שהוא חושב שזה קשור לדגנים. חייכתי במתיקות, כביכול מסכימה, כשהתפללתי בלהט – כנראה ההתבודדות הראשונה שלי מבלי שאדע – שמישהו ישנה כבר את הנושא.
 
ואז הגיע הזמן בו ניסיתי בשקט ובחשאיות לברך את ברכת המזון בחדר הועידות הפנוי. פעם, כשישבתי שם, תוך כדי שאני מברכת מישהו פתח את הדלת ואז אמר "אה, סליחה", והדלת נסגרה. כשחזרתי לשולחן העבודה שלי אחד המעצבים ניגש אלי והתנצל על כך שהפריע לי בזמן שהתפללתי!
 
והנה, הגיע האתגר, בהא הידיעה, איתו התמודדתי כיהודייה המתקרבת לדת – שבת.
 
דקלמתי את הנאום שלי במשך שבועות, מה משמעות השבת לעם היהודי, את מושג העבודה היוצרת, ובינתיים, הדד-ליין התקרב בצעדי ענק. זה היה באוגוסט ולא רק שהשבת הייתה בפתח ועלי לסיים לעבוד מוקדם ביום שישי, אלא גם החגים מתקרבים, כלומר שלושה שבועות מקוצרים מאוד. אם אומר שהייתי מודאגת, זה יהיה רק בלשון המעטה…
 
התחלתי לנאום לרובי ופול, מתבוננת בפנים שלהם. נראה לי שהם מקשיבים, שום ראייה לנמנום או ניסיון להמשיך בעבודה כשאני מדברת, כאילו מקווים שלא אבחין. כשסיימתי, רובי רכן קדימה ואמר:
 
"רק כדי להבהיר את הדברים, את אומרת שאת רוצה לצאת מהמשרד ביום שישי מוקדם יותר?"
 
"אהה, כן".
 
"בודאי שאת יכולה, למה לא ביקשת?"
 
נו, אתם מתכוונים שבזה הרגע הצגתי את המונולוג השייקספירי לחינם?
 
והשמחה שהרגשתי כשיצאתי מהמשרד שלהם, אתם לא יכולים לתאר…
 
עכשיו, בכל אופן, הייתי צריכה להסביר לכל החברים בצוות ולא ידעתי איך בדיוק עושים את זה, אחרי הכל לא יהיה מי שיעשה את העבודות האדמיניסטרטיביות שלהם בצהרי יום שישי, לפחות בתקופת החורף כשהימים קצרים. הגעתי למסקנה שהכי קל להוציא מזכר שימנע עימותים כאלה ואחרים או אי הבנות. הדפסתי את לוח זמני העבודה שלי ביום שישי וציינתי מתי בדיוק אני יוצאת מהמשרד, וגם, שאוכל להתגמש מעט עם זמן ארוחת הצהריים שלי.
 
וכך התחלתי לשמור שבת, והביטחון העצמי שלי רק גדל וכך גם הידיעות שלי על הלכות השבת, ובכלליות, הכרות עם התורה. מדי פעם, אנשים היו שואלים אותי על נושאים הקשורים ליהודים ויהדות, לפעמים ידעתי את התשובה ולפעמים לא, אבל ידעתי שאסור להתחמק מהנושא, ותמיד אמרתי שאני לא כל כך בטוחה ואשתדל מאוד לברר לעומק את העניין.
 
דבר מדהים התגלה לי בימי השישי הללו, לא נערמה שום עבודה מהרגע שיצאתי מהמשרד מוקדם ביום שישי! ולא היו שום תגובות שליליות, לפחות ממה שראיתי סביבי (אין לי מושג מה אמרו, אם אמרו, כשיצאתי).
 
ביום האחרון שלי בחברה, כעבור מספר שנים, כשחזרנו מארוחת הפרידה שעשו לכבודי, הייתי היחידה שלא אכלה שום דבר. אחד המעצבים אמר לי שהוא מאוד מעריך את העובדה שלא התפתיתי לאכול, ומאוחר יותר, רובי אמר לי שבתור 'קתולי לשעבר', הוא הרגיש שאני עושה את הדבר הטוב ביותר כשאני עוזבת כיהודייה שומרת תורה ומצוות.
 
התקופה הזו הולידה מסרים עצומים.
 
הראשון, שאנו, העם היהודי, נמצאים תחת מיקרוסקופ ענק ותחתיו אנו נבחנים ומושגחים, ולא רק על הבמה הפוליטית הבינלאומית, אלא בחיי היומיום שלנו, בחיי השגרה שלנו.
 
השני, שלהיות אותנטיים ועקביים בכל רמה בה נמצאים בהתקרבות שלנו לבורא עולם היא משהו חיוני ומהותי.
 
השלישי, שהעולם הלא יהודי מאוד רוצה שהיהודים ינהגו כיהודים, ולא כלא יהודים.
 
והרביעי, והחשוב מכולם, שהשם היה וממשיך להיות אתי, מלווה אותי בכל צעד שאני עושה בדרך הזו.