לחודש הרחמים דרושים רחמנים

הרצון להשתנות מעורר באדם רחמים.
ואין לך תקופה מלאה ברחמים כמו החודש
בו אנו נמצאים, כדי להפוך לאנשים רחמנים,
כאלה שעל הדגל שלהם חרוטות המידות
אהבה ואחדות…
 
 
אלול. חודש הנושא עימו אווירה של התחדשות והתקרבות. כולם מצפים לעורר רחמים ולקבל שנה יפה, נעימה וקדושה יותר. כל אחד כפי ציפיותיו. לכן בכל תפוצות ישראל תמצאו התחזקות והתעוררות אדירה בקרב העם – תוספת לימוד, תהלים, נתינת צדקה יותר מן הרגיל, אמירת סליחות, קול השופר שנשמע בכל בסיום תפילת שחרית וכן הלאה. ההכנות, אם כן, הן רבות.
 
וכל ההכנות הללו מובילות אותנו ליום הגדול והחשוב – יום הדין, הלא הוא ראש השנה. אלא, שרבים שוכחים או מתעלמים מעיקר ההכנה וההצלחה של ימי אלול – תיקון כל הקשור בין אדם לחברו. כשאדם רוצה לתקן נושא חשוב זה, תחילה עליו לתקן את המעשים, להחליט שמעתה ואילך לא יפגע בשום אדם, לא יצער ולא יבזה. כי עיקר התשובה הוא לעשות מכאן להבא, ואז עושה גם תשובה על העבר ומבקש סליחה. זו תשובה שלמה. אבל אם האדם ממשיך לעבור על דבר מסוים, אף שגם כאן טוב לבקש סליחה על העבר, אך אין הדבר שלם מכיוון שהוא ממשיך לעשות את העבירה.
 
קראתי דבר מעניין בשם הרב אליהו דסל"ר זצ"ל, מחבר ה"מכתב מאליהו". בספרו, הוא מציין את הכתוב בגמרא: שיום הכיפורים לא מכפר לאדם עד שירצה את חברו, ומסביר, שלא מדובר רק באותן עבירות שבין אדם לחברו שלא פייס את חברו שאפילו יום הכיפורים לא מכפר עליהן, אלא הכוונה היא שיום הכיפורים לא מרצה על שום עבירה של האדם כל זמן שיש עליו הקפדה ממישהו. והדבר מזעזע. שהרי, כל העבירות שאדם עשה, גם אלו שבין אדם למקום, לא מתכפרות לו עד שהוא מרצה את האדם/חבר שהוא פגע בו. יום הכיפורים, שכל תכליתו היא כפרה ככתוב: "כי ביום הזה יכפר עליכם" וכו', מאבד כביכול את כוחו העצום כל זמן שיש בידי האדם עבירות שבין אדם לחברו. ואם יום קדוש זה – יום הכיפורים – שמיועד כל כולו לסליחה, כל שכן ראש השנה שהוא יום הדין, בודאי שאדם שיש עליו הקפדות וכעסים מוצדקים יהיה לו מאוד קשה בדין.
 
אתה בוחר את הכסא
 
כידוע, לבורא עולם ישנם שני כסאות עליהם הוא יושב בדין. האחד – כסא של דין, והשני – כסא של רחמים. כאשר הקב"ה יושב על כסא הרחמים, אפילו הרשע הגדול ביותר יכול לצאת זכאי בדין. אך אם יושב על כסא הדין, גם לצדיק הגדול ביותר יהיה קשה לעמוד בדקדוק הדין. ואומר ה"חפץ חיים" זצ"ל, כי מי שמחליט על איזה כסא בורא עולם ישב ביום הדין – הוא האדם עצמו! כיצד? בהתנהגותו עם הבריות.
 
אם אדם מתנהג עם הסובבים אותו ברחמים, סלחנות, ויתור, מעביר על מידותיו, לא מקפיד, לא נוטר, מיטיב עם כולם וכו', בורא עולם, מידה כנגד מידה, יושב על כסא הרחמים כשהוא דן אותו. אבל, אם האדם עומד על שלו, שהוא תמיד צודק לכן הוא אף פעם לא יוותר, וכל שכן אם פוגע או מצער אנשים, במקרה שלו, כאשר בורא עולם יושב על כסא הדין, הוא כביכול אומר לאדם: אתה צודק? גם אני צודק… אתה מרגיש שמגיע לך? שחייבים לך? גם לי מגיע, גם לי אתה חייב… אתה מדקדק על כבודך? גם אני מדקדק על כבודי… הרבה מאוד!
 
זה הכי חשוב בחיים
 
אחדות ואהבת ישראל – שני דברים הכי חשובים בחיים לכל אחד מאיתנו. אלה הדברים שהכי ממתיקים את הדינים יותר מכל דבר אחר, משום שזה הדבר העיקרי שבורא עולם רוצה מאיתנו, כמו שאומר התנא דבי אליהו (רבה, פרק כח): "וכך אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אהוביי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם? ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה ותהיו יראים זה מזה, ולא ימצא בכם עבירה וגזל ודבר מכוער שלא תבואו לידי פסול לעולם…"
 
מאמרו של התנא דבי אליהו מאיר עיניים ממש. הוא מביא בתמציתיות את רצון השם מאיתנו: פשוט, שנהיה בני אדם. זאת התורה – אדם. תהיה בן אדם! זה כל מה שהקב"ה מבקש ממך. וגם אחרי שהגעת לזה, ואתה בן אדם מלא במצוות ובמעשים טובים – הסתר זאת, אל תבקש על זה כבוד, כפי שאומר בהמשך המדרש הנ"ל: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך" (מיכה ו).
 
ה"משנת אליהו" אומר על "עשות משפט", שכוונתו לא לגרום שום היזק הן בגופו והן בממונו או בכבודו. אהבת חסד – לא רק שלא יעשה דבר שהוא נגד דעת חברו, אלא צריך אף להתחסד עמו ולדרוש לשלומו וטובתו בכל העניינים. ואחר כל הדברים האלה, הוסיף עוד כלל על כל מעשיו ופעולותיו: "והצנע לכת עם ה' אלוקיך" – מכל פעולותיו הטובות לא ידע אלא הקב"ה בעצמו, שלא תהיה לאדם תשוקה שיפורסם שמו ולא יחפוץ שיחזיקו לו טובה עבור מעשיו הטובים, אלא – הצנע לכת! (מתוך "זכור למרים").
 
קחו לכם פרויקט לראש השנה ולכל החיים: קודם לכל החליטו: אני רוצה להיות בן אדם. אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה! ואפילו מי שפוגע בי לא אפגע בו ולא אצער אותו, אדרבה, אסלח ואמחל לו.
 
המילים האחרונות
 
"כשתהיו ביחד באחדות, אז תמשכו אותי אליכם", אלה היו המילים שנאמרו ברגעיו האחרונים של רבי נחמן מברסלב לתלמידיו. רגעים ספורים לפני פטירתו, הוא פתח את עיניו הקדושות ואמר אותן. אז, לא היו הקהילות היקרות שאנו מכירים היום בחסידות ברסלב, פעם היו רק תלמידיו של רבינו עצמו. אולם רבי נחמן צפה למרחקים, הוא ידע שתלמידים יעשו תלמידים, ויהיו קהילות. לכן הזהיר אותנו מאוד שנחזיק עצמנו ביחד. כי אחדות מסייעת לאדם לקבל את אורו של רבי נחמן מברסלב.
 
וכמובן, שרבי נחמן לא אמר זאת סתם. ריבוי הקבוצות בברסלב נועד לנושא החשוב והיקר מאוד שרבינו הרבה לדבר עליו ועסק בו רבות: הפצה וקירוב רחוקים. זה לא עוד דבר שעושים כלאחר יד, זו עבודת השם גדולה מאוד, דבר יסודי מאוד בדרכו של רבינו הקדוש. על מטרה חשובה זו – הפצה וקירוב רחוקים – שהייתה מפעל חייו ועליו מסר את נפשו ונפש בניו, נרמז בספרו "סיפורי מעשיות" במעשה מחיגר בתחילתו:
 
"מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו וציווה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו – להשקות אילנות!". רמז בזה, שאף על פי שישנם עניינים רבים בעבודת השם, אבל העיקר – להרבות עוד ועוד דעת בישראל, להשקות נשמות ולקרב בני אדם לעבודתו יתברך.
 
וכן כתב וציווה בספרו ליקוטי מוהר"ן (ח"ב תורה ז) וזו לשונו: "כי צריך כל אחד לעסוק ביישובו של עולם, שיהיה העולם ממלא מבני אדם, כמו שכתוב (בראשית א): "ומלאו את הארץ", כי זה עיקר ישוב העולם, כשהעולם ממלא מבני אדם, היינו מבני דעה. כי מי שאין בו דעת, אינו אדם כלל כנ"ל… כי העיקר להעמיד תולדות ממין בני אדם דווקא, ולא מין בהמות וחיות בדמות אדם. על כן, כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את השם, שזה עיקר גדר האדם…"
 
רק עם שלום ואחדות
 
הפצה וקירוב רחוקים נעשית בראש ובראשונה על ידי השלום והאחדות. זאת, משום שאהבה ואחדות הם הדברים שהכי מקרבים בני אדם. לעומת זאת, המחלוקת והזלזול – הדברים שהכי מרחיקים בני אדם אחד מן השני. רק כאשר אדם אוחז עם כל אנשי שלומנו ועם כל עם ישראל באהבה הוא יכול לקבל את אורו של הצדיק, להאיר אותו הלאה ולקרב רחוקים. השגת אור ודעת רבינו אינה תלויה דווקא בכך שהאדם הוא למדן, או בגלל שהוא מפלפל בלי סוף בספרי רבינו, שהרי כך אמר רבי נחמן מברסלב: "תהיו ביחד ואז תמשיכו אותי אליכם". צריך להיות ביחד כדי לקבל את אורו ודעתו של רבינו! ואם, חלילה, אדם הוא בעל מחלוקת, ברור שרבינו לא נמצא איתו, הוא לא יכול לקבל את אורו ודעתו של הצדיק. מי שאין לו אהבה לכלל עם ישראל סימן שלא קיבל את דעת רבינו, משום שהשלום תלוי בדעת, כפי שכותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, נ"ו):
 
"גם לפי הגדלת הדעת, כן נתרבה השלום. כי שלום תלוי בדעת, כמו שכתוב (ישעיה י"א): "וגר זאב עם כבש וכו' כי מלאה הארץ דעה". שיהיה שלום נפלא בעולם, שיוכלו לגור ביחד שני הפכים, מחמת גודל הדעת שיהיה אז. כי על ידי הדעת נגדל השלום, כי נתבטל הכעס והאכזריות על ידי הדעת. כי כעס ואכזריות הוא מהעדר הדעת, כמו שכתוב (קהלת ז): "כעס בחיק כסילים ינוח" וכל מה שמתרבה הדעת, מתרבה הרחמנות והשלום…"
 
זה מתקשר היטב לדבריו של רבינו – שצריך לקרב את כל ישראל. כי אם יראו שיש אהבה ואחדות – הם יתקרבו. אם ההיפך – מחלוקת ושנאה – יתרחקו. לכן חשוב לדעת, שאם גורמים למישהו להתרחק מרבינו זה עוון חמור ביותר שישנו, השם ישמור. כי זה ידוע מה שאמר רבי נחמן בעצמו, שעל הכל הוא מוחל חוץ מחילול שמו! והמחלוקת זה הדבר שהכי הרבה גורם לחילול שמו. וההיפך, אחדות ואהבה הם קידוש שם רבינו הגדול שישנו, משום שזה הדבר שהכי חשוב לו – שתהיה דעת, שלום, אחדות ושכולם יתקרבו לדרך האמת.
 
לכן אמר רבי נחמן: "העולם יתפלאו על האהבה שתהיה בניכם". הוא ידע שהוא השאיר אחריו דעת נפלאה – דעת של אהבה ושלום, והאמין שלחסידיו בודאי תהיה דעת זו, לכן כולם יתפלאו על האהבה שביניהם. הוא ידע באיזו דרך נפלאה הוא מוליך אותנו, ומי שילך בה לא יקנא, לא יחיה בתחרות, לא ישנא ולא יצער. ומי שמידות אלה מאפיינות אותו – זה סימן שהוא קיבל את הדעת והאור של רבינו, ומי שלא – לא קיבל. ויהי רצון שנזכה לעבוד על מידות הנפש שלנו, שנתחזק בימים אלה לעלות ולהתעלות, להרבות אהבה בישראל ועל ידי זה נזכה לקבל את האור של שער החמישים, אור הגאולה שתבוא במהרה ברחמים עצומים בימינו, אמן.