לא רק לדבר. לעשות!

יש כאלה שיכולים להרצות לך
שבועות ואפילו חודשים על משהו,
אבל המצוי נמצא במרחק שנות
אור מן המצוי, מ'נאה דורש נאה
מקיים'. לא רק לדבר. לעשות!
 
 
אתם יודעים, הבעיה עם הפילוסופיות למיניהן (חכמות חיצוניות, כפי שנהוג לכנות אותן) היא שהן עושות הפרדה מוחצת בין ההצלחה בתחום בו אדם עוסק, לבין האישיות שלו, כלומר מידות הנפש שלו.
 
"לך תהיה מיליונר או איזה פרופסור מפורסם, למי אכפת מה אתה עושה אחרי שעות העבודה…" יאמרו 'מביני עניין'. אבל הבעיה שלהם היא שהם לא מקיימים את מה שהם יכולים להרצות לך עליו שבועות, אם לא חודשים. או כמו שנוהגים לומר: "נאה דורש – נאה מקיים!"
 
הבנתם, זה עניין של אמונה.
 
אדם צריך להאמין במה שהוא אומר. יש מי שמדבר על עידון וליטוש הפנימיות, הומאניות וכו', אבל בתוך תוכו הוא חיה על שתי רגליים.
 
השקר הכי גדול שיכול להיות הוא כאשר אדם חושב שאפשר להיות ישר והגון, עם מידות מתוקנות, אבל בלי אמונה.
 
אריסטו, הפילוסוף היווני המפורסם, הרבה לדבר על מידות הנפש של האדם, בעיקר על המובחרות שבהן – ענווה, רחמים, הגינות, יושר… אלא שפעם אחת, התלמידים שלו התווכחו ביניהם על משהו אישי שהמרצה המכובד שלהם דיבר באחת ההרצאות ימים ספורים קודם לכן. להסכמה בנושא הם לא הגיעו, לכן החליטו ללכת לביתו של אריסטו ולשאול אותו למה בדיוק הוא התכוון. דלת ביתו של אריסטו הייתה פתוחה, לכן הם נכנסו מבלי לחכות להזמנה. ואז, הם ראו את המורה שלהם על הרצפה באמצע פעולה שהשתיקה יפה לה.
 
המומים הם שאלו אותו: "אריסטו, המורה שלנו! האם לא בזת וגינית את המעשה הזה שאתה עושה בלא מעט פעמים? האם זה לא ההיפך מכל מה שלימדת אותנו?"
 
אריסטו הביט על תלמידיו ההמומים ואמר: "למה אתם כל כך מופתעים. האם למורה לגיאומטריה צריך להיות ראש משולש ישר זווית? לא. על אותו משקל, מורה פילוסוף לא חייב לחיות על פי כל מה שהוא מלמד. באקדמיה – אנו מרצים, בבית – אנו חיים!"…
 
במאה ה-12 חי בישוף שהיה ידוע כמושלם במידותיו. המוניטין שלו עשה כנפיים עד לאוזניו של הרמב"ם. והרמב"ם, שהיה סקרן לגלות האם באמת ישנו אדם עם מידת ענווה מושלמת כפי שכולם מספרים, החליט לבקר את הבישוף. בביקור, הבישוף קיבל את הרמב"ם ברוחב לב ודיבר איתו בכבוד רב. הרמב"ם היה נבוך ומבולבל: האם זה אפשרי שאדם בלי תורה ואמונה אמיתית יזכה למידת ענווה אמיתית שכזו?!
 
אולם רגע לפני שהרמב"ם יצא החוצה, הבישוף כבר לא יכול היה להתאפק יותר ושאל: "אז תאמר לי בבקשה, כבוד הרב, מה אתה אומר על מידת הענווה שלי?"…
 
הרמב"ם נשם לרווחה. הבישוף שחקן מעולה אבל הוא לא אדם עניו כמו שמספרים. המשחק של אדם עניו, שהוא בעצם טריק ואחיזת עיניים, היה הדבר שבעזרתו הוא רכש אהדה וכבוד. הרמב"ם ראה בצורה מוחשית את מה שהוא כבר ידע – בלי תורה ואמונה אמיתית אי אפשר להיות אדם עניו. ולביתו הוא חזר כשחיוך ענק על פניו.
 
כותרות החדשות והעיתונים מסביב לעולם מלאות בסקנדלים על מנהיגים, או אנשים מפורסמים וחשובים, שנתפסו 'על חם' כשהם עושים דברים איומים. אין צורך לפרט, מן הסתם כבר נתקלתם בכותרות מהסוג הזה, באנשים שהרסו את החיים והקריירה שלהם עם התנהגות כזו או אחרת. כן, תמצאו אותם בכל המגזרים ובכל החוגים, כאלה שמציגים את עצמם 'מושלמים', 'מאמינים', כאלה שמנצלים את הסמכות שניתנה להם בגלל כסף, מעמד או כבוד.
 
אבל תזכרו את הכלל החשוב הזה: כל זמן שאדם לא מחובר לתפקיד ולייעוד שלו בחיים, הוא לא יכול להיות שמח בחלקו.
 
למה? כי אם הוא לא מבצע את השליחות שלשמה הוא נשלח לכאן, בעולם הזה, אז כל מה שהוא עושה – הוא לא החלק שלו בחיים, לכן הוא לא יכול להיות שמח. וכאשר אדם לא שמח בחלקו הוא תמיד יקנא בסובבים אותו. כי לדעתו, הם אלה שתמיד זוכים בקופה הגדולה – כסף, פרסום, כישרון, הצלחה – דברים, שלדעתו כמובן, לו אין. בלי אמונה אדם דן את עצמו לחיים של קנאה, אכזבות, חוסר סיפוק והרבה מאוד דאגות. כמה צער זה עושה, אמרנו?
 
אבל אדם ששמח בחלקו חי בנעימות. הוא לא מלא בספקות, הוא לא מכרסם את עצמו מרוב דאגות, הוא לא חושק בדברים לא לו, הוא לא חושב שההוא או ההיא היו יכולים להיות בני זוג טובים יותר ממה שיש לו בבית. הוא יודע ששמחה אמיתית לא יכולה להתקיים בלי אמונה, בלי לקיים את מה שהוא מאמין בו. וכמובן, בלי האמונה האומרת שהכל בהשגחה של בורא עולם!