הראי ואתה

לפני שנרגיש טוב עם עצמנו,
צריך לדעת שיש כאן גם חיסרון.
לכן גם נדרשת כאן זהירות
כפולה, כי מכל זווית משתקף
משהו אחר. הראי ואתה.
 
 
זה ידוע שאין צור כאלוקינו. וצור, מלשון צייר. הקב"ה ברא מיליארדי אנשים בעולם וממשיך לברוא בלי סוף, ועדיין, כל פרצוף שונה מחברו.
 
גם אם ננסה לצייר בעצמנו כמה פרצופים שונים, לא נגיע לאחד חלקי מיליון מכמות הפרצופים השונים שברא הקב"ה. וכמו שאדם אחד אינו דומה לשני, כך יצר הקב"ה את אופייה של כל אומה ואומה, כל אחת שונה ונבדלת לגמרי מרעותיה.
 
בתחילה, כשברא הקב"ה את אדם הראשון, הייתה צורתו כצלם אלוקים. אך משנתרבו האומות והתפזרו לארבע רוחות השמים והארץ, כל עם הפך לבעל אופי ייחודי משל עצמו. לכל אחד יש קלסתר פנים בהתאם למקום מגוריו ומיקומו בשטח אקלים מסוים, ועל פי זה אנו יודעים לזהות ולומר: "כן, זה אפריקאי! זה סיני, והנה הודי"… אנחנו יודעים להבדיל לפי המראה מי בא מצפון העולם ומי מדרומו. כל זאת, משום שהמקום משפיע על מבנה הגוף וצורת הפנים של הילידים באותו מקום. כמו שמוזכר בתשובותיו של הלל הזקן לאותו נודניק שהפריע לו בערב שבת עם שאלות מרגיזות, כמו: למה העיניים של תושבי המזרח צרות? וענה לו: כדי שלא ייכנסו לעיניהם חולות ואבק הנמצאים שם לרוב… כל אומה שונה מחברתה, וסיני לא ידמה לאנגלי כמו שהודי לא ידמה להולנדי.
 
אך ישנה אומה מיוחדת מאוד, שונה במהותה מכל האומות, היהודים! היהודי, פניו כפני מראה המשקפת כל מה שנמצא מולה. כשהוא פונה כלפי הקדושה וליבו לשכינה, הרי שהוא דומה לבוראו. אך אם מקום משכנו קבוע ברוסיה או בברזיל, אם הוא משתחווה לגויים, אז הוא בעצם מכוונן את הראי שלו אליהם. והרי לך אדם איטלקי או גרמני, הישות המיוחדת של היהודי נלקחת ממנו ופניו כפני שכניו.
 
נאמר בגמרא, במסכת מגילה: "רבי נחמיה אומר: הדסה שמה! ולמה נקראה אסתר? שהיו אומות העולם קוראים אותה על שם אסתר". אסתר, על שם התרגום "סיהרא" שפירושו: ירח, לבנה. אסתר הייתה יפה ומאירה כלבנה. אך הדברים לא באים רק כדי לבטא משמעות של יופי, אלא גם את המהות שלהם. לכל עם יש תכונות המיוחדות לו, אך ליהודי אין דבר כזה, אין לו מעצמו כלום ולאן שהוא מפנה עצמו, זה מה שישתקף ממנו. כמו ירח, כאשר הוא מופנה לעבר השמש הוא מקבל ממנה את אורה.
 
המעלה של מצב כזה היא, שכאשר יהודי נמצא בסין, למשל, אז הוא חף מתכונותיו של העם הסיני. הרגשתי את זה על בשרי, אפילו כילד יהודי שנולד בבית רחוק מתורה ומצוות באמריקה. נכון שדיברתי אנגלית ושיחקתי כדור-בסיס, אך מעולם לא הרגשתי "אמריקאי". למה? כי הנקודה היהודית שירשתי היא זו שהאירה בקרבי. הנקודה האמריקאית הייתה חיוורת לעומתה…
 
כשהגוף לא מושפע ממה שהמקום בו הוא נמצא 'מאיר' (או יותר נכון מחשיך), אז קל לו להכיל את כל הקדושה הגדולה בגוף. כלומר, אם הוא נמצא בארץ זרה ומקיים את התורה והמצוות, ושומר על רמה נאותה של קרבה להשם ולא נמשך אחרי תרבות המקום, הוא בעצם משקף את הקב"ה בתוכו. הוא נעשה כלי לעצם אורו של השם יתברך.
 
אבל לפני שנרגיש טוב עם עצמנו, צריך לזכור שמכאן בא גם החיסרון! כי ראי אינו מהווה תמונה בפני עצמה ואין לו שום תכונה. להיכן שתפנה אותו מה שנמצא ממול ישתקף מיד בראי. אם כן, נדרשת כאן זהירות כפולה, כמו לפני בור פתוח. כי כמו שכולנו יודעים, קל ליהודי להתמזג עם אומה אחרת, אם הוא אכן רוצה בזה.
 
"ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" (מגילת אסתר). לכל אחד ואחד היא נדמתה כשייכת לאומתו.
 
אסתר כיהודייה הייתה משולה ללבנה, נשקף בה כל היופי שבעולם, ומכל אומה היא שיקפה את היופי המיוחד לה. לכן כל אחד ראה בה את היפה מכולם. ובנוסף, היה לה גם יופי של קדושה, כלומר מלכת היופי. אולם את כל היופי, הטוהר והעוצמה שבה היא הפנתה אל השמים. הוסיפה יראת שמים לכל היופי בו זכתה. הרוחניות והקדושה הן בחינת מלכות, שזכתה להקרין את כל הכוחות שבעולם דרכה.
 
זאת המעלה של כלל ישראל, שכל הטוב השוכן בעולם יכול להתנקז בתוכם. וזהו גם החיסרון, שכל הרוע אף הוא יכול להתנקז בתוכם. בידו של היהודי נתון הדבר, לוודא שפניו יהיו מופנות בכל עת לשמים, להשם ותורתו, וכך תמיד יאיר בקדושה, או חלילה ההיפך.
 
כאשר רואים בני אומרות אחרות השומרים על מסורת אומתם – בלבוש ובשפה, בתרבות, באכילה וכדומה, הדבר מעורר כבוד מסוים כלפיהם. לכן צריך לזכור היטב שכאשר זה מגיע אלינו בהחלט צריך להרגיש בנוח עם הציצית והכיפה שהם הכתר שלנו, עם הבגדים הצנועים הם העטרה שלנו. בגדי השבת שלנו הם ממש בגדי מלכות. המסורת שלנו עתיקת יומין היא, כולה עשויה חוליות זהב יקרות, אז למה להתבייש בה? מדוע שיהודי יתבייש לשוחח בשפתו המקורית, הקדושה ובעלת התכנים, בעוד שלאיטלקי ובלגי מותר ואף כבוד בשבילם לדבר בשפתם המקורית בחוצות?
 
דווקא בזה יש מה ללמוד מהאומות. כשגרמני נמצא באמריקה הוא נשאר גרמני במהות ובשפה. כשסיני מגיע לפורטוגל הוא נשאר סיני בתרבות, צורה ושפה. אז למה כשיהודי יורד לארה"ב הוא משתדל כמה שיותר להסתיר את זהותו, ולהפוך את חזותו לאמריקאי טיפוסי?
 
דווקא אנחנו, העם הנבחר, אמורים להיות האור לכל אומות העולם. להיות גאים במהות, במסורת המיוחדת שלנו, בכוח הרב הטמון בנו כעם ישראל. כן, גם בשפה ובלבוש. בעניין זה מספר הרב ד"ר טוורסקי שליט"א את הסיפור הבא: פעם, כשנסע ברכבת מבוסטון לניו יורק, כשהוא לבוש כמובן בחליפה חסידית ארוכה וכובע חסידי, ניגש אליו אחד מן היהודים ה"חדשים", וטען כנגדו שהוא מעורר את שנאת הגויים עם הלבוש שלו.
 
הרב טוורסקי ענה לו: "אני לא יהודי כלל. אני שייך לאומה הנקראת "קוואקר" במדינת פנסילבניה שמסורתם ללבוש כובע כזה הדומה למגבעת ירושלמית". מיד התנצל ה"חדש" ושיבח אותו על שמירת המסורת של האומה הנכחדת שנקראת "קוואקר". אלא שאז גילה לו הרב שהוא אכן יהודי חסידי ולא קוואקר, ושאל: "מדוע לדעתך מותר לגוי לשמור על המסורת שלו, ואילו אנו היהודים צריכים להתבייש במסורת המופלאה והמיוחדת שלנו?"… מענה לא היה לצד השני…
 
ככל שנהיה נקיים יותר מהשפעת אומות העולם נזכה שישתקף בתוכנו האור הגדול של הקב"ה! ובתפילה שנזכה לקדושתה של אסתר המלכה וללכת בשמחה בדרך השם יתברך!!
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"