האנשים בספרד

סוף סוף הגעתי למקום בו אני לא מתייחסת
למה שהאנשים בספרד חושבים עלי, למקום
בו אני מוכנה להיות ישראלית, למדינה בה
אני יכולה להתלבש כמו 'אני'. לורה אינגלס,
תאכלי את הלב…
 
 
בתקופה האחרונה אני עובדת על כמה מידות שלי תוך כדי קריאת הספר בגן  החכמה של הרב שלום ארוש, בו הוא מפרש את סיפור המעשייה של רבי נחמן מברסלב – מעשה מחכם ותם. ספר נפלא.
 
בסיפור של רבי נחמן, החכם עוזב את מקום הולדתו ונוסע ברחבי העולם כדי לרכוש עוד ועוד חכמות. אחד המקומות אליו הוא מגיע, תוך כדי השיטוט בעולם, הוא ספרד, ביתה של האינקוויזיציה הספרדית האיומה והידועה לשמצה, מקום הקרבות המוזרים של אנשים עם שוורים, מה שמוכר כמלחמת שוורים.
 
פרט לעיסוק של עינוי ורצח יהודים רבים במרתפי האינקוויזיציה, או של אוכלוסיות אחרות השוכנות בחלק שמוכר היום כדרום אמריקה, הספרדים, כך נראה, היו אנשים מאוד אופנתיים וסטייליסטים, בעיקר בכל הקשור לביגוד. ושם, אותו חכם אסף טיפים רבים בכל הקשור ללבוש ואופנה, וכשחזר לביתו השקיע זמן רב בניסיון לשכפל את ה'שיק האינקוויזיציוני' שראה בספרד.
 
הוא הזמין חליפה אצל חייט מקומי, אבל הזדעזע עד עמקי נשמתו כשקיבל אותה. בחליפה הסופר סטייליסטית והסופר יקרה התגלה פגם קטן קטן מאוד בדש, כזה שאף אחד לא היה מבחין בו, גם לא אדם בעל ראיה מחודדת שמקפיד על לבוש אופנתי עכשווי. אבל לחכם, פגם קטן זה היה סיבה מספיק טובה לגרום לו לא ללבוש את החליפה הזו לעולם! להתמלא בצער ויגון שלא נשמעו כדוגמתם. למה? כי למרות שהאנשים במקום מגוריו התפעלו מהחליפה המדהימה, האנשים בספרד, מן הסתם, היו צוחקים עליו ומזלזלים בו (אם היו שמים לב לפגם הקטן הזה, שמן הסתם לא היו נותנים את דעתם עליו בכלל…)
 
לאחרונה, עולה וצף נושא הלבוש שלי שוב. מתוך רצון ללבוש דברים יותר צנועים, אך אופנתיים ומעניינים, כיתתי רגליי בחנויות ירושלים כדי למצוא בגדים שמתאימים לי, ובעיקר למה שמתחולל בתוכי. במשך שנים, ניסיתי לרדת מהמראה של חצאית ג'ינס ארוכה וסווצ'ר, שקטלג אותי בטעות כ'אנגלו'. אך במקביל, למצוא סגנון אחר היה דבר קשה מאוד, כי שום סגנון לא היה 'אני'.
 
חולצות מכופתרות זה ממש לא אני. ניסיתי, באמת. אני לא מסתדרת עם חולצה מכופרת עד הסוף כי אני מרגישה חנוקה, ואילו כפתור פתוח זה לא צנוע. ניסיתי את מראה השכבות שמורכב מטי-שירטים וכל מה שמתלווה למראה של שכבות על גבי שכבות שלא הסתדר לי בכלל. כי ברגע שהבנתי שזה מראה המאפיין נערה מתמרדת, ירדתי מהלוק הזה, וזה סופי. אני אוהבת אפודות ונהגתי ללבוש אותן כשגרתי בלונדון. אבל בישראל? בחום של ארצנו הקטנטונת? ממש לא.
 
הרבה מזל עם חצאיות לא היה לי. במשך שנתיים הייתה לי תופרת רוסייה נחמדה שתפרה לי חצאיות מדהימות, צנועות ויפות. אבל מכיוון שעברנו לבית החדש, שוב כיתתי את רגליי בין החנויות בירושלים למצוא חצאיות לא שחורות לא צמודות או עם אפליקציות מוזרות עליהן.
 
כמו שאתם מבינים, למצוא בגדים שהם 'אני' הפך למשהו מייסר ומענה.
 
ואז, לפני כמה שבועות, הגעתי לחנות נחמדה בירושלים, ובינגו! סוף סוף מצאתי כמה דברים שמצאו חן בעיניי. היה בחנות הזו מבחר של חצאיות יפות, פרחוניות ומלאות חיים, וגם שמלה יפה שראיתי. שמלה לא לבשתי שנים. בלונדון, שמלה וצניעות היו שני דברים שונים זה מזה. אבל כאן, בחנות המתוקה אליה הגעתי, הייתה שמלה מהממת שכל כך אהבתי.
 
רק בעיה אחת יש לי איתה (חוץ מהמחיר…) – אם אלבש את השמלה הזו בלונדון (כשאבקר שם) זה כבר יחייב אותי. זה אומר שאני מודה (במה?) כי השמלה הזו נראתה כלקוחה מאיזה רומן ויקטוריאני, או מהסדרה הישנה של 'בית קטן בערבה'. זוג מגפיים גבוהות וצרות וסלסילה ישלימו את המראה הישן נושן…
 
היא הייתה מתוקה, יפה, צנועה, ועם עוד קצת מאמץ, גם אפשרית מבחינה כספית. אבל לא יכולתי לקנות אותה. לא יכולתי לעשות את הזינוק, את הקפיצה הזו בסגנון לבוש חדש כאן בישראל ולשכוח את האנשים בלונדון (או את האנשים בספרד…), כי מה אומר כשהם יראו אותי לובשת שמלה כזו?
 
לבית חזרתי עם הרגשת אכזבה גדולה מעצמי, כי הנשמה שלי כבר הייתה מוכנה למראה של 'בית קטן בערבה', אבל השכל לא.
 
בבית פתחתי את הספר בגן  החכמה, וראו איזה פלא, בדיוק בפסקה שמדברת על הדש הפגום והאנשים בספרד. אכן כן, זאת אני שם בין השורות…
 
ואז עשיתי מה שאני עושה תמיד – הלכתי לדבר עם השם על כל העניין, והחלטתי: השמלה עדיין 'כבדה' עלי, אבל החצאית? אני לוקחת את הסיכון. נמאס לי מהמראה של ה'אנגלו' ומהניסיון להיות כל הזמן דבוקה לצו האופנה שאין לה שום קשר עם מה שהשם רוצה שאלבש, או עם כל מה שגורם לאישה להיראות מטופשת במקרה הטוב, או 'מושכת' במקרה הגרוע.
 
את החצאית לבשתי בשבת. ברכתי ש'החיינו' מכל הלב כשהדלקתי את נרות השבת. 'תודה רבה לך השם, שהבאת אותי למקום בתוכי בו אני סוף סוף כבר לא מתייחסת למה ש'האנשים בספרד' חושבים עלי. תודה רבה לך בורא עולם, שהבאת אותי לזמן בו אני באמת מוכנה להיות ישראלית, יהודייה, וצנועה ככל שאוכל. תודה לך אבא שבשמים, שהבאת אותי למדינה בה אני יכולה להתלבש כמו 'אני', אני האמיתית, אני הפנימית.
 
לורה אינגלס, תאכלי את הלב.