לאן הלכת ילדה שלי?

לא משנה כמה דיברנו על ליבה,
התחננו, צעקנו ואפילו הענשנו,
לא הצלחנו להניא אותה מההתנהגות
הזו. יום אחד נעלמה. קמתי בבוקר
והילדה איננה.
 
 
יש לי ילדה, ישתבח שמו, את כל המידות הטובות העמיס עליה. ידי זהב יש לה. היא מציירת ומנגנת ואם נחה עליה הרוח והיא נכנסת למטבח, אחרי דקות אחדות באים משם ריחות נפלאים ואחריהם מטעמים נהדרים. היא גם חכמה ברוך השם, וכשלמדה בבית הספר הייתה מביאה הרבה נחת לי ולאביה. והכל בהליכות נעימות ובנימוס, בצניעות, ללא גאווה וללא רהב.
 
ואם לא די בכל אלה, הרי שאלוקים גם בירך אותה ביופי: עיניים גדולות, שחורות ויפות ושיער שחור גולש. כשהיא עוברת ברחוב, גם גברים וגם נשים מסתובבים, כל כך היא נחמדה.
 
אבל כשהייתה בת חמש עשרה, לא הכל היה טוב כל כך. בתקופה מסוימת היא החלה להסתגר בחדר. לא רצתה לדבר איתנו כלל, וכשדיברה, ניבלה את הפה והתחצפה לאביה. הייתה מסתובבת עם בנות זרוקות כאלה, שלא ידענו מאיפה באו, יוצאת בשעות מאוחרות. בקושי אכלה.
 
וכאילו כל זה לא הספיק, באותם ימים גם הייתי מקבלת טלפונים מבית הספר: הילדה לא מכינה שיעורי בית, מאחרת, נעדרת מהשיעורים ומתחצפת למורים. ולא משנה כמה דיברנו על ליבה, התחננו, צעקנו ואפילו הענשנו – לא הצלחנו להניא אותה מההתנהגות הזו.
 
יום אחד נעלמה. קמתי בבוקר והילדה איננה. התקשרתי לחברות, לבית הספר – וכלום. כאילו בלעה אותה האדמה. לא ידעתי את נפשי מרוב צער ויגון ודאגה. לכל החברים התקשרתי. בעלי מכיר את מפקד המשטרה אצלנו ביישוב. הלך אליו עם תמונות ופרסמנו שהילדה נעלמה. אפילו ברדיו ובטלוויזיה הודיעו שהציבור מתבקש לעזור במציאתה.
 
שלושה ימים לא נשמתי. לא אכלתי, לא ישנתי. אפילו את האחים שלה לא ראיתי בימים האלה. הסרטים שרצו לי בראש… תחשבו, ילדה בת חמש עשרה, כל כך הרבה דברים רעים יכולים לקרות. כל רגע חשבתי שייכנסו שוטרים ויספרו לי על הרע מכל. פחדתי שימצאו אותה זרוקה ומסוממת, שיעצרו אותה, שיחטפו אותה. השם ישמור ממה שיכול היה לקרות.
 
אחרי שלושה ימים מצאו אותה על החוף בתל אביב. הסתובבה שם עם כל מיני בחורים שניסו לפתות אותה. ברחה מהם בלילות והסתתרה במקומות חשוכים. הסיפורים שסיפרה לי על הימים האלה! כשאני כותבת את זה סומרות שערותיי מחרדה, למרות שכבר עברו שנים. אבל הקדוש-ברוך-הוא עזר לה וצייד אותה בתבונה, אפילו בימים הקשים האלה – הציל אותה מצרה גדולה.
 
אחרי שחזרה חיבקנו ונישקנו אותה והודינו לאלוקים. וגם ציווינו עליה להישאר בבית ואסרנו עליה להסתובב עם אנשים שלא הכרנו, אבל היא המשיכה בשלה. התנהגה כמו אדם אחר. חודשים ארוכים לא ידעתי מי הילדה הזו שחיה אצלי בבית.
 
עד שבוקר אחד, כשאני מתכוננת למלחמה היומיומית של להעיר אותה ולשלוח אותה בזמן לבית הספר, הילדה הייתה ערה כשבאתי לחדרה. החדר היה נקי ומצוחצח, והילדה נראתה כאילו יצאה ממכונת כביסה, מוכנה טיפ-טופ ללימודים, שמחה וזוהרת.
 
ומאותו היום, חזרה לי הילדה. את כל היופי והטוב שהביאה לי כשיצאה מהבטן החזירה איתה שבעתיים. עוד פעם התנהגה למופת, עוד פעם חזרה לספסל הלימודים והצטיינה בכל מה שנגעה. עוד פעם חזרה לצייר ולשיר ולנגן! מה יש להגיד? שתקנו ובירכנו את אלוקים על מזלנו הטוב, ולא דיברנו יותר על הימים הרעים שעברה.
 
ורק אחרי שנים העזתי ושאלתי אותה מה היה לה באותם הימים, מה קרה לבתי הקטנה והטובה שככה נכנס בה השד? והיא, שכבר הייתה נשואה ואמא לשני בנים, והצליחה מאוד במשרד עורכי הדין שבו עבדה, צחקה ואמרה לי: "ככה זה ילדים אמא. לפעמים עוברת עליהם תקופה קשה. לפעמים השם בוחן אותם טוב טוב. ובדרך כלל אמא, אנחנו עומדים במבחן, בטח אם מחנכים אותנו בבית לכבוד ולאהבה ולרחמים".
 
ככה אמרה לי, הילדה החכמה שלי, ומאז אני רק מתפללת שהילדים שלה לא יעמידו אותה במבחנים שבהם היא העמידה אותי – ואם השם יחליט לבחון אותם ככה, שיצליחו לעמוד במבחן כמו הילדה הנפלאה שלי.