אמונה בלי E

הבת שלי הייתה קטנה, אני חושבת בת שנתיים, כשהבחנתי בפעם הראשונה בחבורת ה'איים' למיניהם שמתלווים כמעט לכל דבר שאנחנו מכניסים לפה. הבנתם נכון, אני מתכוונת לכל צבעי המאכל שנרשמים על גבי האריזות עם האות Eפלוס מספר כלשהו. אחרי שהקטנה אכלה להנאתה משהו שמכיל Eולא משנה באיזה צבע – אדום, כחול או כתום – היא החלה לקפוץ בבית עם אנרגיות של נמר.
 
כשגרתי באנגליה, חשבתי שאני יכולה לשלוט על הילדים שלי ועל הרגלי האכילה שלהם, אז התחלתי לדלל את כל המתוקים מהתפריט והפכתי את Eושותפיו לאויב מספר אחד שלנו.
 
אויייי, איזה מלחמות היו לי איתה. המשיכות, הצרחות, הכעס (אני מדברת רק על עצמי…). זכור לי מקרה אחד. אורחים שהגיעו אלינו לשבת הביאו קופסת שוקולדים כמתנה. אני לא זוכרת את כל הפרטים, אבל אני זוכרת שאחרי צעקות וצרחות זרקתי לעברה את קופסת השוקולדים ואמרתי לה "תהני!". תודה לא-ל שילדות בנות שנתיים לא עושות עניין והופכות למרירות. אבל אני הרגשתי רגשות אשמה מהאפיזודה האומללה הזו כמה שנים טובות. לשמחתי, הילדה שלי לא זוכרת ממנה שום דבר.
 
עשר שנים חולפות, ומהר מאוד. והילדה הזו כבר בת 12, נערת בת מצווה. בינתיים, בבית שינינו הרגלי אכילה מן הקצה אל הקצה. אנחנו אוכלים דברים שעשויים מקמח חום, סוכר חום, אוכלים דברים בלי חבורת Eעל גבי האריזה, עד כמה שאפשר, ואני מבשלת עם שמן זית. אנחנו לא שותים קולה, פנטה וכל מה שבאמצע. בקיצור, החיים הבריאים שייחלתי לנו. הדברים המתוקים שבכל זאת נכנסים הם מעטים ומיועדים רק לשבת.
 
אז דיברתי עם הילדה שלי, שהיום בת 12, שרצתה לעשות מסיבת בת מצווה. בבוקר, תכננו ללכת לקבר רחל אימנו, לכותל המערבי ולעשות מעשי חסד וצדקה. ומה אני מקלת ממנה בתמורה: בת מצווה עם הרבה, אבל הרבה מאוד, בצק סוכר!
 
בצק סוכר, למי שלא יודע, בא עם כל המרכיבים הכימיקלים שאתם מעלים על דעתכם, כלומר עם הרבה צבעי מאכל שידעה האנושות אי פעם. עד כמה שידוע לי, יש בו עשרה צבעי מאכל, לפחות, וכל שאר המרכיבים הם… סוכר ועוד סוכר.
 
נפלא!
 
נחנקתי. כחכחתי בגרון. וניסיתי לשים דגש על החלק של המצווה מבת המצווה, ונכנעתי. היא תהיה בת 12 רק פעם אחת בחיים ואני באמת, אבל ממש באמת, רוצה שהיא תתחיל את הגיל בו היא הופכת לנערה יהודייה עם טונות של שמחה.
 
ורגע, זה לא הכל. הבת שלי אמרה לי שאף אחת מהחברות שלה בכיתה לא אוכלת דברים שעשויים מקמח חום. הלחם הוא לבן, המקרוני לבן, הגבינה צריכה להיות מפרה ולא של עיזים בריאות, והן שותות את כל המשקאות התוססים והצבעוניים, כמו קולה ושות', שמלאים סוכר, וגם צריך סירופ לגלידה…
 
בקיצור, כל סוגי המאכלים והדברים שהוצאתי להם צו הרחקה לצמיתות מד' אמות ביתי הוזמנו למסיבת בת המצווה של בתי, והם עוד אמורים להיכנס כמו אורחים מכובדים מהדלת הראשית… נחנקתי. כחכחתי בגרון. וניסיתי לומר לה שאף אחת מחברותיה לא תבחין במקרוני החום שיהיה מתחת לשני טון גבינה פלוס רוטב מעניין, וויתרתי. כן, אני יכולה לומר את מה שאני חושבת, ולדבוק בזה כמו טפט על קיר, אבל היא תעשה דווקא ותאכל עוגת שוקולד לארוחת צהריים בחמישים השנים הבאות רק כדי להכאיב לי, כמו חברת ילדות שהוכרחה לאכול אוכל בריא כשהייתה קטנה והיום חושבת שחטיפי שוקולד הם ארוחת בוקר/צהריים/ערב.
 
היום הגדול הגיע. ניקיתי, אפיתי, בישלתי, ארגנתי, ארגנתי עוד פעם. שילמתי על שמלה חדשה, על בלונים, על ניירות יפים, ועל הרבה בצק הסוכר והפעילות שמתלווה אליו, וגם, על גלידות איכותיות…
 
שלוש שעות לפני שהמסיבה התחילה הבת שלי הודיעה לי שהיא צריכה מרשמלו, ורצוי שזה יהיה בתוך קערה מעוצבת על שולחן הקינוחים. בתוך תוכי רציתי לצרוח "לא!!!!!!!!!!!!!!!', ואז לחזור לפסטה שניסיתי להכין. אלא שמשהו עצר אותי, אולי הייתה זו התמונה היפה של הרב שלום ארוש שיש לנו על המקרר… חייכתי חיוך מזויף ואמרתי לה שאחשוב על זה, ויצאתי החוצה.
 
את מה שקרה בדקות שהייתי בחוץ אפשר לתאר כמתקפה ערמומית של היצר הרע: חודשים אני מתפללת שהכל יהיה בסדר ביום הכי מיוחד לה, שהבת שלי תחווה את הבת מצווה שלה בלי טיפת לחץ מצידי. בלעתי את בצק הסוכר, את הפסטה הרגילה, את הקולה, את כל סוגי הגלידות, את הכל! ועכשיו, היצר הרע שלי רוצה שאפתח מלחמה רק בשביל שקית מרשמלו שעולה כמה שקלים בודדים?!
 
"מה היא חושבת לה הילדה הזו?! איזו כפוית טובה! רק לוקחת. אני חייבת ללמד אותה כמה דברים בחיים. אני חייבת לדבוק במטרה שהצבתי: אין Eאצלנו בבית. והמרשמלו הזה יהיה ההוכחה לדבקות הזאת. היא כבר קיבלה מספיק מכל מה שרצתה היא כל כך… כל כך…." ואז היצר הטוב שלי נכנס לזירה והביע עמדה: "היא כל כך רוצה ששולחן הקינוחים יהיה יפה. גם את צריכה לרצות את זה. היא המראה שלך. היא ילדה נפלאה, ואת הולכת להרוס את כל המסיבה רק בגלל שקית מרשמלו!"
 
נכנסתי חזרה הביתה, לקחתי את המעיל ורצתי לחנות הקרובה, לקנות לה את המרשמלו שהיא ביקשה. ידעתי שהיצר הטוב שלי צודק, אבל הקרב עם היצר הרע היה קשה. הקול הרע שלו דאג למצוא 'חורים' בי ובבת שלי.
 
נשמתי עמוק ומרחתי על הפנים חיוך מזויף של 'הכל בסדר' וחזרתי הביתה עם כמה הוראות 'הפעלה' לעצמי: "את, רבקה, סותמת את הפה. שום הבעת עמדה, שום תגובות, שום 'אווירה'. זו הבת מצווה של הבת שלך ואת יודעת שהכל הולך אחרי ההתחלה. תני לה את האפשרות להתחלה הכי טובה שיכולה להיות, תפנקי אותה קצת, תני להרגיש אהובה. ואם את בכל זאת חושבת שאת צריכה להרצות לה בעניין, עשי את זה מחר!"
 
תודה לא-ל, הוא עזר לי להישאר בשקט.
 
באותו ערב מאות, אולי אלפים וגם מיליוני 'איים' הציפו את הבית שלי. כל מרכיב רעיל ששמענו עליו היה שם. המון, אבל המון בצק סוכר היה על הרצפה שנדבקה לי לסוליות הנעליים. וזה לא הכל. תודה לא-ל היו שם עשרות בנות שהיו שמחות עד לשמים. תודה לא-ל, הייתה שם אווירה מיוחדת ומלאת שירים וריקודים. כנראה שצריך לומר תודה לצוות Eשתורם לאווירה הזו… הבת שלי הייתה קורנת.
 
תודה לא-ל, זה היה ערב מלא תקוות לדרכה החדשה כנערה, התחלה מלאה בשמחה וחברות והרבה צחוק ומשאלות טובות.
 
יכולתי להרוס את כל הטוב והיפה הזה במחי יד בגלל חבילת מרשמלו, שמן הסתם הייתה הרעל האחרון ברשימת הרעלים שחגגו שם במסיבה, בתוך הבית שלי.
 
למחרת, שעה שלמה הודיתי לבורא עולם ששלח לי את הרב שלום ארוש, על כל התובנות המיוחדות והמדהימות שהוא כתב לנו בתחום ההורות בספרו חינוך באהבה, ועל שנתן לי את ההזדמנות והאמונה בלי צבעי מאכל, לעצום עין על כל 'מה שאני רוצה' ולשים את הילדה שלי ראשונה.
 
ומצווה תמיד גוררת מצווה. הבנתי שאם אשתה בקבוק תוסס וצבעוני מלא ב'איים' בימים הבאים, את הניקיונות של פסח אסיים תוך יום…