בריא ונורמאלי

זה היה באותו יום, כשחברה א. נחה על הספה בביתה, שקועה בעניינים שלה, כשחברה ב. פתאום הגיעה לבקר.
 
אחרי כמה דקות של שיחה, חברה ב. סיפרה לחברה א. על עניין משפחתי שלה: חמה וחמותה הם אנשים לא דתיים, והם מאלה שמאמינים שאייפון/אייפד מחשבים ושות' הם מכשירי חובה בכל בית, בכל כיס, ואצל כל ילד. לכן, ולא היה אכפת להם כמה כסף יצטרכו להוציא על הרכישה הזו, הם קנו לכל אחד מילדיה של חברה ב. מחשב מבלי לשאול את דעתה בעניין, ואם היא בכלל שמחה מהתוספת החדשה בחייה ובביתה.
 
האמת, שהיא לא הייתה שמחה בכלל. הילדים היו מחוברים למחשבים כמו לאינפוזיה. וכאילו שאין לה בעיות להתמודד איתן הנה באה ונוספה לה גם הבעיה הזו.
 
אבל מה היא יכולה לעשות???
 
"זה בא ממקום טוב", הסבירה לחברה א. "הם רוצים לתת לנכדים שלהם מתנה 'גדולה' ואני לא יכולה לזרוק את הנדיבות הזו בחזרה בפנים שלהם".
 
אבל חברה א. רצתה להבין משהו עקרוני. "את חושבת שזה טוב שהילדים יהיו מחוברים לאינטרנט מסביב לשעון?"
 
"לא, ברור שלא".
 
"אז למה את לא יכולה להסביר את זה לחם והחמות שלך. לקיים איתם שיחה מכובדת ולהסביר להם שעד כמה שזה נדיב ונחמד מצידם, זה לא משהו שמתאים לאורח חייך, לילדים שלך, ובכלל, למה שאת רוצה בבית שלך?"
 
חברה ב. נכנסה לעמדת הגנה. "לא, ממש לא, אני לא יכולה לעשות את זה! הם מאוד יכעסו ויהיו עצובים בגללי, ובטח גם לא ידברו עם בעלי, יהיה לו מאוד קשה עם זה…"
 
ככל שהשיחה המשיכה התברר לחברה א. יותר ויותר שזו לא הפעם הראשונה שחברה ב. חווה דברים כאלה מהמשפחה המורחבת. הייתה אותה פעם שהם פשוט לחצו אותה לפינה עד שלא השאירו לה שום ברירה, וחברה ב. ומשפחתה נאלצו להצטרף לנופש במלון יוקרתי במשך שבוע ימים, כי זה "זמן משפחה" כך תירצו את הלחץ והחופשה. והמלון הזה, ממש לא דתי והצניעות משם והלאה, והביקיני בכל פינה של הבריכה וסביבתה, היה מבחן קשה מאוד לבעלה ולבנים הבוגרים שלה.
 
והייתה גם הפעם שחברה ב. בעלה והילדים היו "חייבים" להגיע לאירוע משפחתי, שההורים הבטיחו שהאוכל שם יהיה כשר, לפחות בסטנדרט הרגיל. אבל הוא לא היה. " זה אוכל צמחוני" אמרה החמות, תוך שהיא מעבירה לה מסר חד וברור שמה שחברה ב. חושבת על אוכל כשר (או לא) לא בדיוק מעניין כאן מישהו.
 
חברה א. רצתה לדעת למה חברה ב. נופלת שוב ושוב לסיטואציות הקשות הללו עם המשפחה המורחבת. "למה את לא אומרת להם הכי פשוט שאפשר שהדברים האלה לא טובים למשפחה שלך ושאת לא רוצה לעשות אותם?"
 
"אוי, זה יהיה איום ונורא. הם ירגישו ששופטים אותם!" השיבה חברה ב. אחרי הכל, ההורים של בעלה הלא דתיים לא יודעים שום דבר. וזה לא משהו שהם עושים בכוונה, או משהו כזה. זה יגרום ל'אי נעימות' בלי שום סיבה מוצדקת, מה גם ששום דבר לא ישתנה גם אם הם ידברו על הנושא בקול רם.
 
חברה א. הניחה לעניין. מניסיונה האישי, היא כבר הבינה שכל אדם – הורים, חברים, שכנים, או אפילו בן הזוג – שמנסה לשלוט עליך בעזרת האשמה עצמית, מחויבות או פחד מנקמה, זה משהו מעוות לכל הדעות וההיפך המוחלט מאהבה בריאה.
 
כשאנשים אוהבים אחד את השני בדרך בריאה, הם מכבדים את השונה מהם. הם לא גורמים לך לעשות דברים שלא טובים לך רק כדי שהם יהיו שמחים. הם לא קונים לילדים שלך מתנות שהן מחוץ לתחום מבחינתך. הם לא מנסים כל מיני טקטיקות כאלה ואחרות כדי לשלוט עליך ולהחליט בשבילך. הם גם לא מטיחים בך כל מיני משפטים כמו 'אתה מה זה קיצוני' או 'נהייתם פנאטיים'. והם גם לא מסובבים את הפנים ומתנהגים בקרירות במשך כמה חודשים, אם אתה לא רוצה לעשות את מה שהם רוצים.
 
אבל חברה ב. עדיין לא יכולה לשמוע את הדברים האלה. היא עדיין לא במקום בו היא מרגישה את חופש הבחירה שניתן לה – הסיבה היחידה שבורא עולם ברא את כל העולם, ואותנו בני האדם בפרט. וזה גם מתאים למשפחה המורחבת וכל מי שמנסה לשלוט לך על חופש הבחירה ולהחליט בשבילך.
 
'נורמאלי ובריא' אלה דברים מאוד נדירים בימינו. שני פרמטרים חריגים בנוף האנושי. כשאנשים בריאים בגוף ובנפש, וכשהם באמת מאמינים באלוקים, הם מתנהגים בדרך שונה מהציפיות של תושבי העולם הזה.
 
הם לא שומרים טינה ועוינות, הם לא מחפשים להתנקם, הם לא מנסים לעשות תכסיסים ותחבולות כדי להפיל אותך, גם לא מנסים להאשים אותך או להשתלט עליך. הם מקבלים את השונה מהם גם אם הם לא תמיד מסכימים עם זה. ובעיקר, הם אוהבים אותך אהבה בלי שום תנאי, גם אם אתה לא מגיע לאירועים הלא צנועים שלהם,וגם אם אתה לא רוצה להצטרף לחופשות משותפות.
 
כן, גם אם אתה מבקש מהם לקחת את כל המתנות היקרות הללו – מחשבים, אייפון ואייפד ושות', מכיוון שהם לא מתאימים למשפחה שלך ולסגנון החיים שלך.
 
כל הדברים האלה הם לא ביג דיל לאנשים נורמאליים ובריאים, כי הם באמת רוצים שתהיה שמח. ואם זה לא משמח אותך אז הם, וזה בדוק, יעשו משהו בנידון. הם לא ישאירו את הדברים ככה, שתרגיש לא טוב עם עצמך. מה פתאום.
 
אבל חברה ב. לא יכולה לראות את זה עדיין, היא לא יכולה לשמוע על זה עדיין, גם לא לעבד את זה עדיין. אז חברה א. סתמה את הפה הגדול שלה, חייכה את החיוך המצחיק שלה והחליפה את נושא השיחה, בנימוס כמובן.