להרים את הראש

אתמול קראתי עם בעלי את דברי הנביאים, ולפתע הכתוב נראה כל כך אקטואלי, כאילו נכתב בימים אלה ועל תקופתנו היום. בכל פעם מחדש חוזר אותו ריטואל בו הנביא אומר את דבר השם, מעורר אותנו לחדול ממעשינו הרעים, להתחבר אל השם ולקיים את תורתו, ובכל פעם מחדש אנו בוחרים להתעלם מהדברים ולהמשיך את דרכנו הרעה עד לחורבן הגדול.
 
כמו אז, גם עכשיו מצטייר לי תסריט דומה בדמיון. עם ישראל התרחק מעצמו, מההיסטוריה שלו מהשורש ומהמהות, וכל פעם מחדש כשקמים עלינו לכלותינו אנחנו מתבלבלים ונחרדים מזה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. גם השיח הציבורי מונע בחלקו מהניתוק מעצמנו, וגרוע מזה – מהבורות העמוקה שאנו לוקים בה בכל הנוגע לאויב שעומד כנגדנו.
 
אנשים מבולבלים, מפוחדים ולא בטוחים איך להרגיש ומה לחשוב. הנטייה הטבעית שלנו לקדש את החיים מקשה עלינו לנהוג בכוח ולהילחם בעוז ובנחישות. כולנו רוצים להמשיך לחיות בארץ כי כל אחד מישראל אוהב את הארץ שלו, אבל מסך הערפל הכבד שרובץ על ההיסטוריה שלנו, ומונע מאנשים לחקור ולדעת את האמת, גורם לנו בסופו של דבר ספקות לגבי הזכות שלנו לשבת בבטחה בביתנו.
 
מאמרים נוספים בנושא:
היופי  שבפשטות
פשיטות, חד וחלק.
אנשים פשוטים באמצע הדרך
 
גם האפשרות שקיים בעולם רוע אכזרי, שעוד כל כך קרוב אלינו, רוע אפל ושחור משחור היא מעבר לתפיסתנו. כמו ילדים קטנים עם נשמות טהורות אנחנו לא מצליחים להכיל או לתפוס רוע שכזה, והוא מכה ומשאיר אותנו המומים וחסרי כלים בכל פעם מחדש.
 
הסיפור של הזמן האחרון יכול להישמע כמו אחד מפרשות התנ"ך. עם ישראל התרחק מהשם ומעצמו ולא עזרו כל התוכחות של גדולי הדור כדי להשיבם אל השם. בצר לו, נתן הקב"ה, לפני שיאפשר לישמעאלים להכות בעמו, פרק זמן של שתים-עשרה שנים כדי שישנו דרכיהם וישובו אליו. העם, כמובן, המשיך בדרכו. אך רגע אחד לפני ביצוע התוכנית האיומה החליט הקב"ה, ברוב חסדיו הגדולים, לתת לעמו האהוב עוד הזדמנות אחרונה לממש את עצמו ומהותו. הוא שלח שלושה מלאכים בדמות נערים. אותם בחורים לא היו אהובים ומקובלים על כל העם, והיו אף כאלו שהחשיבו אותם לסוג של פושעים או אזרחים סוג ב'. ערב אחד, כשניסו הנערים לחזור לביתם, חטפו אותם אנשים רעים בדרך וגורלם לא נודע. או אז התחיל הניסיון הקשה של העם – האם הם יתלכדו, יתאחדו וירימו ראשיהם מעלה כדי להחזיר את בניהם האובדים, או חלילה ימשיכו באדישותם החלקית ויפילו על עצמם את החורבן המאיים לבוא?
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
זמן  להשתנות
קרוב  לסוף
זה רק הפרומו
 
סוף הסיפור כמובן גלוי וידוע לכולנו, ואנחנו מתקשים לעכל בכל רגע ורגע את הנס הגדול שעשה לנו השם. ככל שהתוכנית הזדונית של אויבינו נחשפת לאיטה, כך אנו נותרים המומים, נדהמים, ולעיתים גם מבולבלים, כשאנו מבינים לעומק שרק נותר לנו להרים את הראש למעלה, להתאחד באהבה וסולידריות ולהכיר ברצון שלנו להיות יהודים ולגור בארץ שלנו.
 
כשקליפה קטנה כזאת מתקלפת ממסך הערפל שמכסה על האמת בעולם הזה, אנו זוכים להכיר ולגעת בקצה-קיצה של תחושת אלוקות והשגחה פרטית במציאות שלנו. ההתבהרות הזו עוזרת לנו לחזור למהות שלנו והעם מתגלה במלוא חסדו, באהבת החינם שלו וברצון לקדש את החיים ולמסור את נפשו על כך.
 
אמר לי מישהו דבר פשוט, "האלוקים שלנו שם לנו כאלו אויבים כדי שלא נשכח מי אנחנו"…
 
אז נכון שאנחנו סולדים מאלימות ונוטים בנטייה טבעית שלנו לרחם על כל אדם, אפילו אם הוא נחשב אויב. אבל כשהאמת מתגלה, אפילו אם רק קצת ממנה נחשף, גם משהו עמוק מאיתנו מתגלה ונחשף ומתיישב לנו בתודעה, ברמה כזו או אחרת. והבנת החיבור לשורש ולמהות, גם אם אנחנו בוחרים להתעלם מכך לרוב, מוציאה מאיתנו את הטוב שטמון בנו ועוזרת לנו להבליט אותו לעיני כל, ומחדדת את אהבת הארץ הטמונה בנו ואת הזכות שיש לנו לחיות בה בשלום.
 
ואז אנחנו מתרגשים – כפרט, כעם, כאומה. כי אי אפשר להתכחש לעובדה שגילוי של אמת זה דבר מרגש, בחינת גאולה, מעין עולם הבא.