המלכה של הבית

לפעמים קשה לי לקבל את העובדה שאני היא זאת שקובעת את כל הלך הרוח של הבית.
 
אם אני עצבנית, למשל, אז פתאום כל בני הבית מתחילים לרגוז ולצעוק, ואם אני עצובה אז מיד הבית מתמלא באווירת נכאים וכולם נראים כמו בסלואו-מושן, גוררים רגליים עם פנים לאדמה.
 
כמובן שיכול להיות גם להיפך, כשאני שמחה כל הבית יוצא בתופים ובמחולות ואנחנו נראים כמו מחזמר צוהל. ואם יש לי כוח וסבלנות, אז פתאום אנחנו הופכים להיות אומנותיים ויצירתיים במיוחד, והבית נראה כמו סדנת יצירה למתקדמים עם חימר, פחם ועוד שיגועים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
כתר לאמא  רגילה
להיות הכי טובה
רוחניות בנעלי בית
 
רוב הזמן אני נהנית מהתחושה שאני 'המלכה של הבית', זו שקובעת ומחליטה, שכולם אוהבים ורוצים אותה, מבוקשת ותמיד רצויה על ידי אחד או יותר מבני הבית. לפעמים ממש רבים עלי, וכמעט תמיד יש אחד שמרגיש מקופח על ידי.
 
להיות רעיה ואמא לארבעה ילדים זה דורש כוח, סבלנות ויכולת ענקית של הכלה. אני מרגישה שכל הזמן השם שם לי ניסיונות קטנים כדי לגרום לי להרחיב את הגבולות שלי, כמו לוחש לי באוזן בעתות מצוקה: "חשבת שעד כאן? זה כל מה שאת יכולה? אז תחשבי שוב ותשתדלי עוד טיפ טיפה, כי עוד רגע קט אני מביא לך את הישועה".
 
וכך, פעם אחר פעם, אני נבחנת. לעיתים נכשלת ואז הניסיון חוזר, ולעיתים צולחת אותו בקושי, ואז אני מרגישה כמו גומי בבגד שמתרחב כדי להכיל את הגברת שהשמינה מעט.
 
בגדול, התחושה הזו טובה. אתה תמיד שמח לגלות על עצמך שיש לך יכולות מעבר למה שחשבת, שאתה יכול לגדול, להתפתח ולהתקדם, להיות אדם מצליח ובעל תושייה, אחד כזה שזז ולא נתקע במקום.
 
אבל לפעמים יש ירידות במצב הרוח בגלל סיטואציות מסוימות, כמו פגיעה בשלום  הבית או טלפון מנדנד מהבנק, או שנקלעתי לסוג של פסימיות רגעית או סתם מלנכוליה לא מוסברת, או שפשוט ההורמונים שלי משתוללים. ולפעמים זו סתם השגרה שמעיקה עלי ומשעממת אותי, אז אני מרגישה חסרת כוחות, עייפה וכבויה. וזה לצערי בחינת אסון קטן, כמו חורבן בית מקדש קטן, להבדיל.
 
כי הבית של כל אחד מאיתנו הוא בחינת בית מקדש מעט, וכשהכהן הגדול (כלומר האמא) מפסיק לתפקד או שפעילותו נפגמת, אז כל הכפופים לו מושפעים מידית ונהיה בלגאן גדול עד כדי הפסקת הפעילות ממש.
 
ומכיוון שאין לי סגן או סגנית, והפעילות שלי נמשכת 24/7 ללא הפסקה או חופשה בחגים, שבתות או אפילו בזמן מחלה, אני צריכה לזכור שכדי לשמור על עצמי בריאה, חזקה ואפילו שמחה אני חייבת להעניק לעצמי את מה שנותן לי כוח, כדי שיהיה לי כוח להאיר ולתת לאחרים.
 
כל אחת יודעת בינה לבין עצמה אילו דברים מעניקים לה כוחות ומחיים אותה. אצלי זה יכול להיות דברים קטנים, כמו בילוי זוגי נעים עם בעלי היקר, ולאו דווקא מסעדה או משהו גרנדיוזי אלא גם לשבת על הספה עם כוס יין ופשוט לדבר.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
מפתח מאסטר לחיים
בדיוק  בשבילי
אל תפסיקו לרצות
 
או, ללכת לשמוע שיעור תורה מתורתו של רבי  נחמן מברסלב, ולפעמים גם מספיק לי לשמוע בטלפון החכם בזמן הבישולים, בשביל לרגש אותי ולחבר אותי שוב לנקודת האמת.
 
או, ערב נשים לכבוד ראש חודש או יום הולדת עם חברות שאני אוהבת. זה גם יכול להיות שיעור יוגה או זומבה או סתם הליכה עם חברה.
 
גם העבודה לפעמים נותנת לי כוח, במיוחד כשאני מצליחה להתחבר לעצמי לקב"ה ולהאיר את אורו בעולם. כי, בעצם, כל צורה של הענקה נותנת כוח, ולפעמים אפילו צדקה קטנה או מעשה חסד יכולים לרומם את הרוח.
 
ולבסוף, הדבר שנותן לי הכי הרבה כוח ושמחה הוא השיח  עם אבא שלי שבשמים. כל זמן שאני מתקשרת איתו, כך אני מחייה את מערכת היחסים בינינו ומאפשרת לו לתת לי כוח וחיות, לטפל בי כמו פסיכולוג ולעזור לי לפתור מצבים שאין ביכולתי לשנות.
 
אז כדי להמשיך להיות הגנרטור של הבית, אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שגם אני צריכה להיטען בחשמל, ולשם כך אני משתדלת לא לזנוח את כל מה שעוזר לי להיות חזקה, חיונית ושמחה.
 
 
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו.אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com