החולצות הנעלמות

באותו ערב, החלטתי לקחת את הילדים איתי לקניות…
 
ריבונו של עולם, מה עבר לי בראש כשעשיתי דבר כזה? וכדי להכעיס ולהרגיז, את עצמי כמובן, זה היה בערב גשום במיוחד. וכדי להוציא את עצמי ממש מהכלים, החלטתי שלמרכז הקניות שליד הבית הולכים…. ברגל.
 
טוב, הייתה לזה סיבה טובה. חברה יקרה שמרה על התינוק שהיה ישן, ואני – שראיתי את ההזדמנות הנפלאה של שתי ידיים פנויות – קפצתי על המציאה כמוצאת שלל ורצתי על זה. יצאתי החוצה עם ארבה ילדים שמחים וצוהלים, שניים בעגלת תאומים ושניים שרצו כל הזמן לפני העגלה והתנגשו זה בזה ובעגלה (ולא מעט במערכת העצבים שלי…) ארבעה ילדים קולניים שלא הפסיקו לצחוק ולהשתעשע כל הדרך למרכז שנמצא במרחק 1000 צעדים מהבית (אולי הגזמתי, 998 צעדים). הילדים התרגשו במיוחד כי בשעה זו של היום בחלק הזה של השנה, קרי חורף, חשוך בחוץ והם חשבו שכבר מאוד מאוד מאוחר, למרות שהשעה הייתה רק חמש ושלושים.
 
לפני שיצאנו מהבית, שמתי בשקית חולצות מכופתרות של בעלי ושל הילדים כדי ש'איש החולצות' (כפי שאני מכנה אותו) יבוא לאסוף אותם. זה מה שנקרא לפנק את עצמי, אם שאלתם, לתת למישהו אחר לגהץ אותן… אמרתי לחברה שלי שהחולצות נמצאות בשקית הזו "וכשאיש החולצות יבוא עוד מעט, תני לו אותה". ואם תהיתם ואולי בכל זאת שאלתם למה אני קוראת לו 'איש החולצות', זה מכיוון שעד היום, כבר שנתיים, אני לא יודעת איך קוראים לו… רחלי, תתביישי!
 
מאמרים נוספים בנושא:
מכורה לקניות
זה בגלל הרוח
שופינג שחובה לעשות
 
הכל היה נפלא במרכז. הילדים התנהגו יפה, אבל זה כנראה בגלל שקניתי להם את חבילת הקלפים – שעכשיו הם המשחק-הלהיט בקרב הילדים, וזה העסיק אותם כהוגן. הקלפים האלה ראויים למאמר שלם בפני עצמו כי מדובר בתופעה-התמכרות בקרב הילדים, ובאופן לא מפתיע בכלל, זה הופך את הלהיט החמדני הזה ל'משחק הכי שנוא עלי' של כל הזמנים.
 
כן, הכל היה נפלא, עד שהתארגנו לעזוב את החנות האחרונה. עמדתי ליד הקופה, רוצה לשלם עבור מה שקניתי כשהילדים שלי באו בריצה עם הבשורה: "אמא!!! יורד גשם!!!" – גשם וקור אימים. מלמלתי בין שפתיי כל מיני 'שווארמה' וכאלה, כי לא רק שאני צריכה לסחוב עגלת תאומים ושקיות ושני ילדים צוהלים וקופצים בשני צידי העגלה, וכל זה במרחק של 1000 צעדים הביתה, עכשיו זה בתוספת גשם וקור מקפיא עצמות.
 
לבית הגענו, בסופו של דבר, קפואים ורועדים מקור, ובעיקר – רעבים. נס, או שלא, את ארוחת הערב הספקתי להכין לפני שיצאנו, אז מיד התיישבנו לאכול. כשהכנסתי את העגלה ששקלה 100 קילו או יותר (אולי גם עכשיו אני מגזימה…) הסתכלתי על הספה, המקום בו הנחתי את השקית לאיש החולצות, וראיתי שהיא לא שם. 'מדהים!' חשבתי לעצמי 'היום הוא הקדים!'
 
המשך הערב, כולל הלילה, היה שגרתי לחלוטין. ומה זה שגרתי אצלנו בבית? ובכן, צעקות של הילדים, ריבים, "לא רוצים להתקלח ולא רוצים לישון", ושוב צעקות ועוד ריבים. עסקים כרגיל.
 
למחרת הגיע חלף ועבר, ועוד לפני שהספקתי להבין מצאתי את עצמי שוב סמוך לשעת השינה. ואז, מישהו מצלצל בפעמון של הדלת. רק שתדעו, כשמישהו עושה את זה, כלומר מצלצל בפעמון של הדלת בשעה הקריטית הזו, זה מאוד מאווווווד מעצבן אותי. הורס לי את כל המומנטום. הילדים קפצו מהמיטות ורצו לדלת לראות מי עומד שם ומה הוא רוצה. ועד שסגרתי אותה אבדו וחמקו לי מבין האצבעות 10-15 דקות, בהן אני גם צריכה להסביר לילדים מה הוא רצה, ואז ממהרת אותם לחזור שוב למיטות.
 
הערת שוליים: ניסיתי לא לענות לצלצול אבל לפעמים זה בא עם דפיקות על הדלת, וזה ממש מוציא אותי מדעתי. מה, הם לא מבינים שילדים מנסים לישון כאן בשעה תשע בערב? תסלחו לי, אבל הייתי חייבת לשחרר קצת קיטור…
 
אולם האיש שעמד בפתח הדלת דווקא היה רצוי (אחרי שפתחתי את הדלת וראיתי מי עומד שם) – הפלא ופלא, איש החולצות. "שלום לך, מר חולצות, הן כבר מוכנות?" שאלתי בשמחה. אחרי הכל, רק אתמול הוא לקח אותן… "לאאאאא" הוא ענה באיטיות עם מבט מוזר בעיניו, "אני כאן כדי לקחת אותן".
 
רגע רגע, מה יש לי עשרה סימני שאלה מעל הראש?!?
 
"מה זאת אומרת 'באת לקחת אותן', חשבתי שלקחת את השקית כבר אתמול" הסברתי במבוכה מעורבבת בזעם. הילדים נהנו מהמחזה הסקנדלי ואז התחילו לקפוץ אחד על השני, שואלים כל מיני שאלות על החולצות הנעלמות. בינתיים, איש החולצות הסתכל עלי ובעיניו כבר ראיתי את חוסר הסבלנות הישראלית הטיפוסית (האמת, הוא ממש התחיל להתעצבן). ביקשתי ממנו שיחכה עד שאמצא את הטלפון הנייד שלי. ואז ביקשתי שיחכה עוד קצת עד שאתפוס את חברה שלי, שלא ענתה לי עד עשר בלילה. בקיצור, הבן אדם חיכה בפתח הדלת כמעט עשר דקות, וזה הרבה זמן לאדם זר וילדים צוהלים שמפציצים אותך באינסוף שאלות וסיפורים על העכבר המת שהם מצאו היום בכיתה.
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
אמא, אבא נעלם!
בחיים יש גם הפתעות
קסם של תיקון
עפר הקסם
 
בסופו של דבר, הוא הלך. והחולצות? הן פשוט נעלמו. פוף! כאילו בקסם, טריק שכזה. ככל שניסיתי לחשוב איפה הן יכולות להיות ולאן הן נעלמו, כך התעצבנתי במן בטריק לא פשוט שכזה. ניסיתי לשחזר את כל היום והלילה בראשי, בדקתי בכל מקום אפשרי – לא תאמינו עד לאן הגעתי! אפילו גירדתי קצת את הראש מרוב בלבול, אבל לא מצאתי שום עקבות או זכר לחולצות.
 
וכשנזכרתי שהחולצות האלה היו גם יקרות, זה ממש ציער אותי. אוי, כל כך הצטערתי שאיבדתי את החולצות האלה…
 
ואז, הדובדבן שבקצפת. מר מעצבן חזר הביתה ואחרי ששמע את כל הסיפור אמר בטון רגוע, "תרגעי. ברור שזו כפרת עוונות". תשמעו, אמרתי את זה פעם ואומר את זה שוב: "אני שונאתתתתתתתת שהוא צודק!" כי בתוך תוכי, עמוק אי שם בפנים, גם אני ידעתי את זה. ואוי איך שהיצר הרע השתעשע על חשבוני כשהעשן יצא לי מהאוזניים… תראו, אם הייתי בן אדם נורמאלי שמנסה לפעול על פי כללי האמונה בנקודה זו, הייתי חוסכת מעצמי את כל הלחץ והזעם שמילאו אותי באותם רגעים. אחרי הכל, מה הטעם בלכעוס ולהצטער על מה שקרה? זה לא שהתגובה השלילית שלי הייתה משנה משהו והחולצות היו מופיעות שוב. ממש לא.
 
ברור לי כשמש שבורא עולם רצה שהחולצות האלה ילכו לאיבוד וייעלמו (ולא, חברה שלי לא ראתה או לקחת אותן). לקח לי קצת זמן להתגבר על זה, אבל בסופו של דבר הרכבתי את משקפי האמונה שלי והודיתי שאובדן של כמה חולצות הוא הרבה יותר זול מלאבד משהו יותר יקר, נניח כמו הבריאות חלילה.
 
אז בפעם הבאה כשמשהו לא צפוי ומורכב קורה לכם, בבקשה מכם, נסו לפעול יותר טוב ממני. כי לא משנה מה שזה לא יהיה, זה בטח לא שווה את הצער. חסכו מעצמכם את הלחץ וכאבי הראש והפעילו את שריר האמונה. סמכו עלי, זה פועל במן טריק וקסם כזה שממש שווה.