לא כל יכולה!

החופש גדול וחם. נגמרו הקייטנות וגם שלושת השבועות. כל כך חיכיתי לרגע הזה של היציאה מהשגרה והאווירה המשוחררת והבלתי מגבילה, בלי הלחץ של הבוקר, הקימה המוקדמת מדי, החזרה המאוחרת מדי, המחויבויות והמטלות הרבות.

חוויית החופש של שנה שעברה הותירה טעם טוב בזיכרוני ושמחתי על ההזדמנות לחוות אותה שוב השנה. אך המציאות, כמו תמיד, לא נתונה בשליטתי והנתונים בה השתנו. הילדים גדלו בהתאמה, ואני איבדתי מסבלנותי. החום הדביק והמתיש, בשילוב הריבים הבלתי פוסקים בבית, מכלה את כוחותיי הנפשיים ואני מרגישה אבודה וחסרת אונים לעיתים.

כל האוגדנים שמגיעים אלי במייל עם רעיונות והפעלות לחופש הגדול, רק מעצבנים אותי יותר כשאני מנסה לגבש פעילות כלשהי וכבר בשלב התכנוני מתגלים חילוקי הדעות והידיים מתחילות לעוף באוויר, מה שמוציא לי את כל הרוח מהמפרשים.

מאמרים נוספים בנושא:

ציפיות גדולות

הוא שוב פה, החופש הגדול

כולם בחופש

למה חופשה?

בכל שעות היממה אין רגע דל ועד שמגיע הלילה אני קורסת בעייפות במיטתי, מקווה שמחר יהיה טוב יותר.

אני יודעת שזו הזדמנות נפלאה לעבוד על מידותיי, להרחיב את הגבולות שלי ולגדול ברוחי. אבל האמת היא שאני לא מצליחה להתגבר, ודווקא עכשיו כשאני זקוקה במיוחד לכל הכלים שלי, אני נותרת ריקה ומצומצמת, תרה ומחפשת ובעיקר מתוסכלת.

עבודות הבית שלא יצאו לחופש גדול יחד עם הילדים, מחליטות בדווקא שכזה להתגבר וכל אחת מתחרה בחברתה. הכביסה חורצת לשון לבישולים והקניות לא מפסיקות להוביל, כי משום מה הילדים רעבים כל הזמן. גם במשך השנה הם אוכלים כל כך הרבה? ואיך אפשר לאכול בכלל בחום הזה?

לרגעים אני כמו הולכת לאיבוד. איפה אני בתוך כל הסיפור הזה? אני עוצרת ושואלת, ואיפה אתה השם? אני קוראת לו בתחינה ובידיעה שרק משם תגיע הישועה.

אין לאן לברוח, האלטרנטיבות בחוץ מפחידות אותי יותר מאלו של הבית. הבריכות, הפארקים והחופים מלאים באדם והסיכוי שאצליח להשגיח על הקטנים השובבים שלי שם שואף לאפס, וגם אם כן, זה יגזול ממני כוחות-על והזעות יתר.

אולי גם זה יעניין אתכם:

בשביל הילדים? הכל!

פארטי טיים

גם אתם הייתם ילדים

אמא עם מילה

מה עושים? איך צולחים עוד חודש פלוס ונשארים שפויים? חייבת להיות דרך שלא תגזול ממני כוחות עצומים, כזו שתשאיר אותי ואת הילדים שפויים. אני רוצה הומוגניות טבעית, שיתוף פעולה באחדות ובשמחה, שהאהבה של אחד לשני תתווה את הדרך ומתוכה נזכה לדון לכף זכות ולפרגן אחד לשני. אני רוצה שנהיה בשמחה ולא בטרוניה, שנאמר תודה על מה שיש ולא נרצה כל הזמן את של האחר, שנדע להעריך ולא לקחת הכל כמובן מאליו, שנהיה מחוברים לעצמנו, אחד לשני ולבורא. שנזכה לסבלנות אמיתית ולראות את האחר ואת צרכיו ונדע לכבד, לוותר ולתקשר באמת, מתוך רצון להגיע לעמק השווה. אני רוצה כוחות נפש וגוף והמון יצירתיות וסבלנות להוביל את דרכנו. ובעיקר, אני רוצה להיות בשמחה ולהאיר מתוכה על כל יושבי הבית.

ואם כל זה אינו אפשרי עכשיו ומיד, אני מבקשת להרפות באמת מהמושכות ולתת לקב"ה לנהל את עולמו ואת עולמי הקטן, את בית מקדשי המעט, להנחות את צעדיי בדיוק, או פשוט לתת לי לשכב על הספה ולספק לי מספיק עובדים שיעזרו לי לעבור את הקיץ הזה בשלום.

האם ביקשתי הרבה?

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com