פוסט מאלוקים
מה אני הכי אוהבת והכי הרבה עושה לי את זה? הפוסטים המתוקים והקטנים שאני מקבלת מאלוקים, משפט קצר עם תובנות אדירות שהופכים לי את החיים.
"היא לא סובלת חוסר יכולת…" נאמרו המילים בנעימות ובבדיחות מסוימת, וכך הן התקבלו. התגובה נשארה דבוקה בתוכי.
במהלך חיי הצלחתי להעריך תגובות ורגעים שדבקו בי, כאלה שמלווים אותי בדרכי עד עכשיו. הם כמו פוסטים מקסימים וקטנים כאלה מאלוקים שמתפרסמים על קירות המוח שלי, כדי שאתבונן בהם תמיד.
לפעמים הפוסטים האלה מצחיקים. לפעמים הם ממש גורמים לי לחשוב. לפעמים הם שם רק כמה שעות או כמה ימים. לפעמים הם הופכים לתמונה קבועה – משהו שאני מקבלת ממנו הארות ותובנות על בסיס יומי.
ואני, כמו שכבר הספקתם להכיר, מאלה שעושים רשימות. ומטבעי, גם רושמת מהר דברים. אז התמונה של הפוסט על הרקע הצהוב (כלומר, הפתקון הצהוב המוכר) רקדה סביב ראשי כדי שהעיניים הרוחניות, אלה שבמוח, יסרקו את המסר 
שלה – ג'ניפר היקרה שלי, הכל, אבל הכל, לטובה והכל ממני, אבא שבשמים!
יש כל מיני פוסטים צהובים כאלה עם מסר מתוק וחשוב, שאני מקבלת ממנו. ולא רק, אלא כל אחד מאיתנו.
יש את אלה שאנחנו סוחבים איתנו והופכים בהם שוב ושוב במחשבות שלנו, פוסטים חשובים שכדאי לתת עליהם את הדעת. אלה זמנים בהם אנו צריכים לבדוק בצורה כפולה ומשולשת שאנחנו אכן לוקחים את זה למקום של האמונה, כי אם לא היצר הרע יכול להניח את הידיים המלוכלכות שלו על הפוסט המקסים הזה ולגרום לנו צער וסבל, והכי נורא, להכניס בליבנו ספקות או מחשבות שליליות.
ויש את הפוסטים האלה שאין לך מושג מה צריך לעשות איתם. לפעמים, צריך לחכות בסבלנות עד שפוסט נוסף יגיע וישפוך עליו אור.
או אלה שגורמים לכם לחייך ולומר, "אני יודע שזה אתה, השם! תודה רבה לך!". הפוסטים האלה הם המועדפים עלי, אם שאלתם…
מאמרים נוספים בנושא:
ולפעמים אנחנו מקבלים פוסטים שאנחנו מכסים עם פוטס אחר. למה? כי אנחנו לא רוצים לקבל את המסר, אפילו שבפנים עמוק בתוכנו אנחנו יודעים שזה לטובתנו הנצחית. הפוסטים האלה נוטים לחזור על עצמם שוב ושוב עד שאנחנו מוכנים לקבל את המסר שהם מביאים איתם.
לפעמים (כל הזמן?) הפוסטים מעודדים מאוד לצמיחה וקוראים לנו להתקרב לבורא.
ולא מעט פעמים, אנחנו מקבלים את הפוסטים האלה שלא נדבקים. אם אתם חובבי הפתקיות הצהובות עם הדבק, כמוני, אתם יודעים למה אני מתכוונת. פתקון קטן עם מעט אינפורמציה שפשוט לא נדבק. אתם מוצאים אותו על הרצפה ושוב מדביקים אותו על הקיר. מסתובבים והוא שוב פעם נופל ושוב אתם מדביקים אותו וזה חוזר על עצמו כמה פעמים. וכשזה קורה לי עם "הפוסטים של השם" זה בדרך כלל משהו שאני צריכה לפעול ולעשות, אבל אני לא. אני מנסה להדביק את הפוסט הזה בקיר של "בשבוע הבא" או "בחודש הבא", ואז אלוקים מוציא אותו ומביא אותו לפרונט של המוח שלי, שם אני צריכה להתמודד איתו שוב.
זה מה שהיה עם פוסט ה"היא לא יכולה לסבול חוסר יכולת". הוא נתלה במחלקת התהיות והמחשבות לזמן מה. הוצאתי את משקפי האמונה שלי מהתיק והסתכלתי עליו שוב. ואז, משכתי את כתפיי והדבקתי אותו במחלקת "אני לא יודעת מה לעשות עם זה, לכן אני משאירה אותו כאן. ואחכה". אבל הוא לא נדבק, פשוט לא, והמשיך ליפול לקדמת המוח.
"מה אני אמורה ללמוד מהפוסט הזה, השם?" שאלתי. והתשובה הייתה כנה ונעימה. הפוסט-תגובה הזה היה חלק ממשפט שלם. ובמלואו, נאמר כך:
"היא לא יכולה לסבול חוסר יכולת… בעצמה".
ועם המשפט השלם הבנתי כמה עבודה עוד מחכה לי עם עצמי – כמה אגו עדיין מעורב בשבלונת המחשבות שלי. על איך שאני מרגישה שההצלחה או הכישלון תלויים בי, למרות העובדה המאוד ברורה שאני יודעת והיא – שההצלחה והכישלון תלויים בבורא עולם. והכי חשוב – כמה אני עדיין צריכה ללמוד לחיות את האמונה שלי.
אני שמחה לומר שהפוסט "היא לא יכולה לסבול חוסר יכולת" עשה עבודה טובה, והוא כבר נמצא בסל המחזור.
עכשיו יש לי פוסט חדש אותו הדבקתי במחלקת "להתבונן על בסיס יומי":
הצלחה או כישלון תלויים בבורא עולם!
ואני מאוד אוהבת את הפוסט המתוק הזה. תודה רבה לך אבא.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור