מראה קטנה שלי
כל סיטואציה שלא מסתדרת לי בקופסה, שנראית לי חריגה, שמקפיצה אותי, שמזיזה אותי ממקומי, הופכת למראה הקטנה שלי שעוזרת להסתכל פנימה. שרון רוטר והמראה.
לאחרונה, אני משתדלת לאסוף את המצוקות והכאבים שלי ולהפסיק לנסות לברוח מהם. יש בי התחלה מסוימת של הבנה שאולי יש לי זכות קיום בעולם, דווקא בשביל הרגעים הללו.
אני לא מתכוונת שצריך להתכרבל בסבל ובכאב. זה מעולם לא משך אותי. אלא, רצוי להשתמש בהם כדי ללמוד עוד משהו על עצמי. ובעיקר, כדי להתחבר לבורא עולם.
כל אדם שאני פוגשת מהווה רק מראה עבורי, משקף לי עוד אספקט על עצמי, נגיעה של דיוק, של לימוד, של הכרה אמיתית עלי.
כל כעס, רוגז ותחושה של חוסר אונים, עוזרים לי להבין טוב יותר מאיפה אני פועלת, איפה אני אוחזת, ובעיקר, עוזרים לי לעשות את עבודת המידות.
כל סיטואציה שלא מסתדרת לי בקופסה, שנראית לי חריגה, שמקפיצה אותי, שמזיזה אותי ממקומי – אני מתמירה אותה להסתכלות פנימית והקשה על מצבי.
בתגובה על ביקורת שקיבלתי, תלונה או כעס שיש לי על האחר, אני קודם כל ודבר ראשון מתאפקת – לא לענות, שמא חלילה לא יצא כל הארס מפי, אפילו אם אעטוף את דברי במלמלות. לצורך העניין, זה ממש לא משנה אם אני צודקת (ואני תמיד צודקת) כי הבנתי שאני כבר לא מחפשת צדק. אני מחפשת את האמת. על עצמי בעיקר.
מאמרים נוספים בנושא:
אחרי האיפוק מתחיל החיפוש – מה המראה הזו מנסה להראות לי על עצמי? מישהי הקפידה עלי? במקום להתגונן או לכעוס, אני מפנה את המבט פנימה ומחפשת את המקומות בחיי בהם אני גם מקפידה על אחרים (כי אפילו ברגע שעולה המחשבה "היא ממש מקפידנית" זו הרי הקפדה שלי על ההקפדה שלה). או, אחרי דברים ששמעתי אני חושבת לעצמי, "כמה שהיא מדומיינת, חבל לה על הזמן", אך מיד אני תופסת את המחשבה הזו, ושוב, מחפשת ומוצאת בתוכי כל כך הרבה דמיונות וסרטים שיש לי כל הזמן על המציאות שלי. או, כשמישהי מרגיזה אותי בחוסר האונים ובתקיעות שלה בחייה. גם שם אני מחפשת את כל המקומות שאני תקועה בחיי, או כשיש חשה חוסר אונים משווע (כמו מול הילדים לפעמים). אני גם מנסה להבין למה זה כל כך מרגיז אותי? האם ההתנהלות הכביכול בטוחה שלי נובעת באמת מביטחון? האין זה כוחי ועוצם ידי? אולי המקום הפאסיבי שלה מזכיר לי שגם אני צריכה לפעמים קצת לשחרר, להוריד קצת עומס מהרצונות ולהפסיק להיות הסגן של אלוקים?
לפעמים אני לא מצליחה לזהות בדיוק את הנקודה שהזיזה אותי ממקומי. נדמה לי שההתנהגות הזו היא בלתי נסלחת. כמו, למשל, אתמול כשמישהי הבריזה לי ברגע האחרון בלי הסבר או התנצלות. חיפשתי ופשפשתי בעצמי באותם מקומות בהם גם אני מתנהגת ככה, אבל זה היה כל כך חד וחלק עד שלא הצלחתי למצוא. כי גם אם אבריז לילדים, למשל, מאיזושהי הבטחה – אני אתנצל, אודה בטעות, אנסה לפצות.
ידעתי שגם מזה יש משהו ללמוד, והתעקשתי להמשיך לחפש. לבסוף, הבנתי שההתנהגות שלי, לעומת שלה, נובעת ממקום שתמיד רוצה להיות בסדר עם כולם, ממקום של פחד, שרוצה לרצות, שאכפת לו מה יגידו עליו, שמשחק משחק של צדיקות קדושה.
ברגע שאני מבינה את נקודת האמת ומודה עליה, אני מיד מעלה את הכל לקדוש-ברוך-הוא שיעזור לי עם הפגמים שלי, שירחם עלי, שיתקן אותי ואת המצב אליו נקלעתי.
הדבר המדהים הוא, שאחרי העבודה הזו מגיע מיד פתרון במתיקות אינסופית, כזה שמעולם לא הייתי מצליחה להנדס אותו בעצמי.
זה כאילו שאני מצליחה – בזה שאני עושה דין לעצמי ומודה על טעויותיי ופגמיי – להעלים את המקטרג שמופיע בכל פעם שאני חושבת לעצמי 'כמה אני תותחית!', או כשאני מעלה את עצמי לעומת האחר, ובזה לשחרר את המקום שהתפנה להצפה של אור ורחמים אינסופיים של הבורא יתברך.
עם הזמן, אני מוצאת את עצמי ממש מחפשת את המקומות בהם אני מתרחבת מדי במחמאות עצמיות וגאווה, או לחלופין נפגעת וכועסת, כדי לנצל אותם שוב להתכנס פנימה, למצוא עוד חתיכת אמת על עצמי ועל פגמיי, ולתת לבורא עולם את ההכרה האבסולוטית שרק הוא יכול ושאני בעצם כלום בלעדיו.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור