רכבת הרים

עד לא מזמן חשבתי שישנו מגדל שן דמיוני שאליו צריך לשאוף – בו החיים חייבים להיות רק מתוקים, נחמדים ועדינים, בלי שום ייסורים וקשיים, ושהכל כולל הכל מתנהל על מי מנוחות. כך חשבתי לי בתמימות, שהדברים בחיים צריכים להתנהל כמו אתרוג עטוף בצמר גפן (שיהיה מתוק כמובן) על קו ישר…

עד שבא הרב היקר שלי, הרב שלום ארוש, והעמיד אותי על טעותי הפטאלית. מישור? קו ישר? צמר גפן ועוד מתוק? על מה את מדברת? תחשבי על משהו אחר, משהו כמו…

רכבת הרים.

פעם למעלה, פעם למטה…

המושג קו ישר לא קיים במציאות האמתית של החיים. את יכולה אפילו ללכת על הדימוי המסחרר – מערבולת, חוויות סוחפות מסוגים שונים שנקרות בדרכנו. בליל של מצבים, הזדמנויות, הרפתקאות, אתגרים, שחלקם טובים וחלקם טובים ונעימים פחות, או יותר, תלוי איך מסתכלים.

את ההסבר הנפלא של הרב מצאתי בהגדה לפסח החדשה שלו. האמת, זו לא הגדה רגילה, הרבה פירושים והסברים נפלאים ליוו אותי במשך כל ימות החג, ובעיקר העניקו לי מענה מעניין ומספק על שאלת השאלות שמעלה התלמוד (ערכין טז, ע"ב): עד היכן תכלית הייסורים?

כלומר, מהי היחידה הקטנה ביותר שניתן להגדיר אותה כייסורים? אחת התשובות המובאות בתלמוד היא, סיטואציה בה אדם מעוניין להוציא מכיסו שלושה מטבעות ועלו בידו רק שניים. כדי להוציא את המטבע הנוסף הוא זקוק לחזור שנית על הפעולה – "לטרוח" ולהושיט ידו לכיסו, ולהוציא את המטבע השלישי. תנועת היד "המיותרת" הזו מוגדרת כייסורים, שהרי האדם תכנן שיצאו לו בפעם הראשונה שלושה מטבעות.

התלמוד מעביר שני מסרים:

הראשון, כל מה שקורה עם האדם, אפילו תקרית "טבעית" שהוא רצה להוציא שלושה מטבעות ויצאו לו שניים, המאמץ הקטנטן שנדרש ממנו להכניס שוב את היד ולהוציא עוד מטבע, נעשה בהשגחת האלוקים ובהכוונתו.

השני, לכל רגע בחיים יש חשיבות. אפילו רגע "קטן" שכזה – "כאן נראית גדלותו של אדם, שלולא העונש וגזירת הייסורים לא תיתכן מציאות כזו שיכניס ידו לכיס ויוציא מטבע אחרת מזו הצריכה לו, ומעיקר הבריאה אין לו לעשות שום דבר לשווא ואף לא תנועת יד קלה, ואם רואה שעליו לעשות תנועה מיוחדת אין הדבר במקרה, אלא אות מן השמיים לייסרו על חטאו" (רבי חיים שמואלביץ, "שיחות מוסר" מאמר יד, שנת ל"ב).

מאמרים נוספים בנושא:

מבין השברים

סוס פרא

הברכה שאחרי הכאב

לא כואב, לא שווה!

קשה, אבל משתלם!

על המר… שעושה לך מתוק!

משבר מבשר

יש שכר לפעולתך

תודה ביום משוגע

אם כך, כל דבר פעוט שקורה לנו לא לשביעות רצוננו ו/או לא לפי מה שנראה לנו שהיה צריך להיות – נחשב כייסורים. למשל, כשאתם רוצים כוס מים ומציעים לכם רק מיץ כי זה מה שנשאר, זה גם ייחשב כייסורים. פספסתם את האוטובוס? מתעטשים שוב ושוב? הילד שפך שוקו על המפה החדשה? ירדת במדרגות ושקית הזבל נקרעה? כל אלה נחשבים גם כייסורים.

וכמו בכל סקאלה, גם בנושא הייסורים יש מדרגות וסדר היררכי של העוצמה, החוזק והתוקף. קושי במציאת הזיווג, אי יכולת להביא ילדים, קשיים כלכליים, מחלה סופנית חלילה, שבירת עצם, מכה, פצע, איבוד מקום עבודה וכן הלאה (לא אמרתי בסדר של רמת הקושי, אלא ציינתי סוגים שונים של ייסורים). יש אנשים שיכולים ללכת, ויש אנשים שיושבים על כיסא גלגלים. יש אנשים שיכולים לגרד את הראש בקלות, ויש כאלה שהידיים המשותקות לא יכולות לבצע את הפעולה הפשוטה הזו וכן הלאה.

את זרקור החשיבה ניתן לשנות לדברים נוספים ולשפוך אלומות אור לחיובי, למאיר ולטוב שבחיים. להתמקד בכוס המלאה, במה שיש, ולא על מה שאין. וגם על זה, בכלל ולאורך כל ההגדה, הרב חוזר שוב ושוב ואומר שצריך להודות על הכל! וכאשר אנו מודים על הייסורים הקטנים ממילא לא צריך להביא עלינו את הייסורים הקטנים. ואם אנחנו מקבלים את הכל באהבה, ממילא לא נרגיש שום צער.

בהגדה, לכבוד שביעי של פסח, נהוג לקרוא בסעודת משיח שמתקיימת בשעת מנחה וכך נפרדים בצורה יפה ומכובדת מהחג והמצות, את סיפור נסיעתו של רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א לארץ ישראל. היה חלק מעניין מאוד שהרב נתן עליו הסבר מעניין.

בחלק בו הבעש"ט הקדוש זיע"א הגיע לאיסטנבול עם בתו היקרה והצדיקה אדל ותלמידו הקדוש רבי הירש, ליד האיש בו רצו לעלות לאונייה, תפסו אותם שודדים ורצו להרוג אותם. הם קשרו את השלושה לעץ, ורבי הירש צעק בצעקה גדולה לבעל שם טוב: "מדוע שותקים הנכם?" וענה לו הבעש"ט: "אין לי כעת שום מוח ואיני יודע כלום". השודדים החלו להשחיז סכינים כדי לשחוט אותם, ושוב צעק רבי הירש, "מדוע שותקים הנכם?" וענה לו שוב הבעש"ט, "איני יודע לא כלום, אולי אתה יודע משהו?" ענה לו רבי הירש, "איני יודע כי אם (את) האלף-בית". צעק לו הבעש"ט, "אמור! אמור!" ורבי הירש אמר את סדר האותיות ותיכף נשמע קול עגלה נוסעת, השודדים פחדו ונסו לנפשם.

כמה פסקאות קודם לכן, הבעש"ט רואה ברוח קודשו מדוע אותו זוג שהגיע אליו עשה את כל הדרך אליו, הוא מושיע אותם עם הבטחה שיהיה לכם ילד, אחרי שנים רבות של עקרות ולמרות שזה היה נגד הטבע ומה שנגזר עליהם בשמים לכתחילה.

לומר לכם, ראו מה כוחו! שראה דברים למרחוק ועליו נאמר "צדיק גוזר והשם מקיים"! אבל אותו בעש"ט הקדוש מול הרוצחים לא ידע מה לומר. פלא גדול, נכון? הרב שלום ארוש מציין בהסברו על עניין זה, שהייסורים הכי גדולים שיש לאדם זה כאשר לוקחים ממנו את הדעת. ואז יש חושך ענק, גיא צלמוות ממש. לכן, כאשר יש לאדם ייסורים בכל דרגה שהיא, הדבר הכי נורא והכי קשה, מלבד הכאבים בנפש או בגוף, הוא בעצם סיפור אחר לגמרי, מה שקורה מאחורי הקלעים הוא – חוסר הדעת! הצער הכי גדול שישנו.

זה הסוד, לקבל הכל באמונה שלמה, באהבה ושמחה. נכון, גם אם זה קשה ולא תמיד יודעים איך בכלל עושים את זה, אבל אפילו גם אם נעשה שלא לשמה – זה יהיה לשמה בהמשך. נכין את עצמנו, נתרגל בחשיבה שלנו את זה, כך קל יותר להכיל את מה שאנו חווים בחיים, ולהמשיך להתקדם הלאה.

ובעיקר, לדעת שמאחורי כל קושי, סבל וייסורים, מאחורי רכבת ההרים המפחידה הזו, עומד שכל נפלא ואור גדול של אמונה, שהם המתנות הגנוזות לנו מאחורי הפרגוד.

* * *

רוחמה אפרתי, בעלת תואר בפסיכולוגיה ותקשורת (BA) יועצת ומטפלת רוחנית ליחידים וקבוצות, מרצה ומעבירה סדנאות וחוגי בית, שדכנית למגזרים השונים. לפרטים והתייעצות: ruhi_d@walla.co.il. אתם מוזמנים לבקר באתר של רוחמה: www.ruchama.co.il