לסדר את הבמה

כשהייתי בת עשרים פלוס עבדתי כסייעת בבית חולים פסיכיאטרי בארצות הברית. התפקיד שלי היה ללוות את החולים, לשחק איתם משחקים, לקחת אותם לטיול ולוודא שהם מגיעים בזמן לטיפולים.

זה היה בית חולים ישן עם סטטוס קוו משלו, מתחם של בנייני אבנים מפחידות עם מדשאות ירוקות רחבות. היה משהו מפחיד באווירה, אבל אולי רק לי זה נראה כך. אחרי הכל, ידעתי מה קורה שם בפנים.

מאוד נהניתי לעבוד שם, זה היה מאתגר ומאוד משכיל, אבל שמתי לב לכך שלחלק מהצוות היה לב קר לעובדים. אני זוכרת שפעם אפשרתי למטופלת לנגן קצת על הפסנתר, דבר שלא עשתה כבר כמה חודשים, והתגובה של האחות הראשית הייתה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע. היא קודם כל התעצבנה ואחר אמרה בטון מפחיד, ש"זה ממש לא היה נחוץ!".

בבית החולים היו מאושפזים הרבה בני נוער. יהודים ושאינם יהודים. המקום הזה היה אחד היוקרתיים שהכרתי. עד כמה יקר? לפני ארבעים שנים כל חולה היה צריך לשלם ארבעים אלף דולר לשנה. אבל אולי הצוות וההנהלה לא רצו באמת שהם יחלימו (בגלל הכסף כמובן)? מי יודע…

ערב אחד נער בן 15, אקרא לו קווין, ברח. הוא התקשר אלי למחרת ושאל אם אני רוצה לבוא איתו לראות סרטים. הוא היה נחוש בדעתו לראות את סרט קן הקוקייה בכיכובו של השחקן ג'ק ניקולסון, שעלילתו מתרחשת בבית חולים לחולי נפש. סירבתי (למרות שזה קסם לי לראות סרט ככה סתם באמצע היום) והתקשרתי לבית החולים להודיע להם שקווין בסדר והוא מתכוון לראות סרט. הוא גם ביקש ממני להודיע להם שהוא מתכוון לחזור בהמשך היום.

מאמרים נוספים בנושא:

ההצגה חייבת להימשך

באמצע ההצגה

גולות בקופסת נעליים

אז זהו, תודה.

הכנעה והצלחה

להיכשל קדימה

אמונה ברגעים הכי מטורפים

מה למדתי באותו יום?

יותר מרדוד

אבל במקום להיות שמחים ולהרגיש הקלה מסוימת, הם זעמו וכעסו בכלל שהוא התקשר אלי. לי לא היה שום קשר לזה, וזאת לא הייתה אשמתי שהוא התקשר אלי. אף פעם לא נתתי לו את מספר הטלפון שלי ואני לא יודעת איך הוא השיג אותו (העובדה שהוא הצליח לברוח יכולה ללמד שהוא יכול היה להשיג מה שהוא רצה, כולל מספר טלפון של עובדת). קווין היה בחור חכם מאוד. הוא הצליח לברוח דרך החלון כשהוא משתמש במצעים של המיטה, אותם קשר אחד לשני ופשוט גלש החוצה. והוא אכן עמד במילה שלו ואחרי כמה שעות חזר.

הייתה לי חברה טובה מהקולג' שעבדה איתי ביחד. היא לא אהבה את איך שדברים התנהלו שם. היו כמה גישות ושיטות פרימיטיביות להשגת משמעת של החולים והיא חשבה שזו ברבריות להתנהג כך. כמה שנים מאוחר יותר בית החולים הזה היה מעורב בשערורייה גדולה מאוד בגלל השיטות ההזויות הללו.

למרות הכל, אהבתי את העבודה הזו ונקשרתי אל מטופלים, אפילו שהיו כמה מפחידים. פעם בחורה צעירה נתקפה בשיגעון לא מוסבר וזרקה כוס קפה רותח לעברי. למזלי היא פספסה, אבל מאז דאגתי לא להיות איתה לבד שוב.

היום בו איבדתי את מקום עבודתי היה אחד הימים הגרועים בחיי. זה קרה בגלל שהייתי טיפשה. חברה שלי ואני שמרנו יומן בו ציינו את הדברים שנתנו את דעתנו עליהם בבית החולים, כאלה שהרגישו לנו מאוד לא מקובלים, כולל שימוש בסמים חזקים להרגיע את החולים וסדינים קפואים שנשמרו במקפיא מיוחד לקשירת החולים. כן, קראתם נכון! היה גם צינוק ושימוש במכות חשמל, דברים שהיו בשימוש תמידי ו"מקובלים" כדברי הצוות.

ערב אחד חברה שלי רשמה ביומן כמה דברים ושכחה להחביא אותו. הוא התגלה במהירות על ידי אחת האחיות. שתינו פוטרנו לאלתר. אני זוכרת שבדרך הביתה הייתי שבורה והמומה. גערתי בעצמי במשך שעות כשגררתי את רגליי ברחובות כי לא הייתי מסוגלת לנהוג, והרגשתי משום מה מאוד מושפלת.

זו הייתה אחת הנקודות הנמוכות בחיי. עמלתי שנים כדי להשיג את מקום העבודה במוסד היוקרתי הזה, ועכשיו הכל התפקשש והתפוצץ לי בפנים. ולא רק, באותו זמן נפרדתי מאדם מיוחד, אבל גם ידעתי שעתיד משותף לא יהיה לנו. ואם תרצו, אז גם החיים בבית עם ההורים לא היו הכי נעימים, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי לשכור דירה משלי. ואותו יום הייתה חבטת הפינלה שהוסיפה עוד מלח לפצע שכאב ממילא.

זאת לא הייתה תקופה שידעתי בכלל להתפלל, אבל מה כבר היה לי להפסיד? שום דבר. איכשהו תקווה קטנה צצה מתוך כאב הלב שחשתי בדמות תפילה קטנה (אם אפשר לקרוא לזה ככה): "בבקשה אלוקים, תציל אותי, תעזור לי… תציל אותי… תעזור לי" – חזרתי על המילים כמו מנטרה, מודאגת ממה שיהיה איתי, מרגישה איך אני צועדת בכביש ללא מוצא ושכבר אין לי לאן לפנות.

במציאות, הקב"ה כבר ארז לי את המזוודות. חודש לאחר מכן נפגשתי עם רב שהגיע מישראל כדי לגייס כספים לבית הספר אותו ניהל. שוחחנו במשך שעה, קניתי כרטיס והשאר היסטוריה שמחה.

ראיתי איך החיים יכולים להשתנות מן הקצה אל הקצה ולטובה. הנקודה הכי נמוכה שלנו בחיים יכולה להיות קרש הקפיצה להצלחה הגדולה, הקוץ לפני השושנה! צריך רק לדעת איך לסדר את הבמה.