אז אמרנו סליחה

אם יש משהו שקשה לנו לומר, ובעיקר לעשות, הוא לבקש סליחה.

ושלא תטעו, זה לא רק לומר את המילה 'סליחה' ובזה סוגרים עניינים. לא. צריך להתכוון, להוציא את זה ממקום אמיתי, לסלוח באמת, לבקש את הסליחה באמת, לרצות אותה משני הצדדים – הפוגע והנפגע.

למה זה קשה לנו? ועד היכן מגיעה הסליחה? אני יכול לומר לכם שהיא מגיעה עד הכי רחוק שאתם יכולים לתאר לעצמכם ומשפיעה על הנימים הקטנים ביותר של הנש. ולא, זאת לא סתם מילה!

כשמישהו מבקש שנסלח לו, אנחנו צריכים למחול לו בלב שלם ובמילים ״אני מוחל לך״. לא מספיק לומר ׳היי, אל תעשה מזה כזה עניין׳, או ׳זה בסדר, לא נפגעתי׳. הפוגע צריך לבקש ממקום של ענווה וביטול שהנפגע יאמר ׳אני מוחל לך׳ כי לדיבור יש כוח עצום. רק כך משיגים את הסליחה האמיתית – גם הצד הפוגע וגם זה שנפגע.

פעם היה צדיק גדול מאוד שחי בדורו של רבי יחזקאל לנדא זיע״א, המכונה גם ״הנודע ביהודה״ על שם ספרו המפורסם. שמו של הצדיק היה הרב דוד ברכה והיה לו ילד שעמד להינשא. ביום החופה הוא לא היה בקרבת מקום, עקב עיסוקיו הרבים כמזכה הרבים וכמי שמסייע לעם ישראל בענייני קודש רמים, לכן שכר עגלון ושלושה סוסים שיסיעו אותו לעירו בה מתקיימת שמחת החופה על מנת שיהיה שם בזמן. 

במהלך הנסיעה הוא שם לב שהעגלה לא מתקדמת מספיק מהר והחל לדאוג שמא לא יספיק להגיע לטקס החופה. ככל שעברו הדקות הוא גם החל לאבד את סבלנותו ודחק בעגלון להזדרז כשהוא מרים את קולו, ״ידידי, זרז את הסוסים שלך! הצלף בהם שידהרו מהר יותר!״

השמש כבר החלה לשקוע ורבי דוד ברכה צעק על העגלון עוד יותר חזק, ״מה קורה איתך? אתה לא יודע לנהל סוסים ועגלה?״

העגלון היה בהלם. היה לו כבוד גדול לרב. הוא לא ענה לו והמשיך להצליף בסוסים כדי לזרז אותם. בסופו של דבר הם הצליחו להגיע למקום בו התקיימה החתונה כשכולם מחכים רק לרב. הרב שילם לעגלון, ירד מהעגלה והחל לצעוד אל כיוון החופה. ברגע שהסתיימה, הרב שאל היכן העגלון.

מאמרים נוספים בנושא:

תרגיל הסליחה

שתינו הפסדנו

סליחה בלב שלם

האנטומיה של הסליחה

קשה לבקש, קשה לקבל

סליחה, טעיתי

הדרך לסליחה

אני רוצה לבקש סליחה

אני יכולה לסלוח

לבטוח ולסלוח

תסלחו לעצמכם

הגיע זמן סליחה

אבל העגלון כבר עזב מזמן, למעשה מהרגע שהרב ירד מהעגלה. הרב פנה לאנשים במקום וביקש מהם למצוא לו את העגלה והסוסים הטובים יותר, ״אני חייב להשיג את העגלון שהביא אותי לכאן״.

האורחים המופתעים לא הבינו על מה ולמה הרב מבקש לעזוב את החתונה ולרדוף אחרי העגלון שהביא אותו. ״מה עם סעודת המצווה? השירים והריקודים? לשמח את החתן והכלה היקרים?״ שאלו כולם בפליאה.

״הכל משני״ אמר הרב, ״אני חייב להשיג את העגלון, הזוג הצעיר כבר נשוי…״

הרב דוד טיפס בזריזות על העגלה החדשה שהגיעה רתומה לסוסים משובחים ומהירים, ונעלם באופק. שעתיים עברו מאז יצא לדרך עד שהצליח להשיג את העגלון. 

״איש יקר, רדפתי אחריך כדי לבקש ממך סליחה על הדרך בה דיברתי אליך ועל כך שפגעתי בך״.

״לעולם לא אסלח לך, פגעת בי עד עמקי נשמתי. אתה קורא לעצמך רב?!"

הרב המשיך להתחנן ולבקש מהעגלון שימחל לו, ״אני מתחנן בפניך, מחל לי! אשלם לך על עגמת הנפש שגרמתי לך״.

״לא״ אמר העגלון, ״לעולם לא אסלח לך״.

״אתן לך את כל כספי״ הציע הרב.

״לא! גם לא בעד כל הכסף שבעולם״.

״אז מה אתה רוצה?״ שאל הרב.

״אם אתה רוצה שאסלח לך, אז תבטיח לי חצי מהעולם הבא שלך״.

״אני מסכים!״ השיב הרב בשמחה.

״כתוב את זה בבקשה כבוד הרב״ ביקש העגלון, והרב מיד הוציא נייר, כתב וחתם על ההבטחה שלו לעגלון.

זה המחיר שצדיק גדול היה מוכן לשלם, בשמחה כמובן, ובלי לחשוב פעמיים או להתחרט, רק כדי לפייס יהודי פשוט ולא לזקוף לעצמו עבירה של פגיעה בזולת.

אז כדי שלא נצטרך לשלם מחיר יקר רק כדי לפייס אנשים, ושלא נחשוב שרק בחודש אלול או ביום כיפור אנחנו צריכים לבקש סליחה, כדאי שניתן את הדעת ונחשוב פעמיים על הדיבורים שיוצאים לנו מהפה ועל דפוסי התנהגות פוגעניים, ולהימנע מהם! ויהי רצון שנזכה לשמח תמיד אחד את השני!