זהירות, טלפון!
טלפונים סלולריים: פעם הטלפון היה מחבר, היום נראה שכולם מנותקים למרות שהם נראים 'מחוברים'. שרון רוטר על התקשורת שלא עושה טוב בראש ובלב.
התקשורת בשנים האחרונות השתנתה ללא היכר, ואת זה כולנו יודעים ואפילו מרגישים על בשרנו. מהפכת הסלולרי (וזה החכם במיוחד) הפכה את רובנו לצרכנים תלותיים במיוחד, מכורים, או במילים אחרות – עבדים!
כן, זה ממש הפוך על הפוך – במקום שהסלולרי ישרת אותנו אנחנו הופכים, לאט אבל בטוח, למשרתים שלו. בדמיוני, אני רואה את זה כרשת חוטים הנטווית סביבנו כמו קורי עכביש, ואנחנו החרקים הקטנים שנדבקים אליה כבר לא יכולים לצאת.
בניסוי קטן שעשיתי עם חברות, ישבנו ליד הטלפון ודיברנו על כך שאנחנו רוצות להחליף ספק תקשורת. אחרי זמן קצר, קיבלה כל אחת מאיתנו פרסומות לדפדפן שלה המציעות לנו ספקי תקשורת במחיר מוזל. בפעם אחרת דיברה חברתי עם בעלה על מוצר שהיא חושבת לייבא לארץ. למחרת המודעה על המוצר חיכתה לה על המסך. האם קרה לכם שישבתם במפגש עם חברים שלא ראיתם הרבה זמן וכמה שעות לאחר מכן קיבלתם הצעה מהפייסבוק להתחבר אליהם?
מוזר? אולי. מפחיד? אותי כן. קונספירציה? דמיון? כבר ממש לא!
בכתבה שהוקרנה לאחרונה, תיארו מחקרים שנעשו בדפוסי חשיבה. מצאו שישנם שני דפוסי חשיבה – זאת הקדמית המתארת חשיבה מהירה, אינטואיטיבית, וזו האחורית המתארת חשיבה עמוקה יותר – האחראית לדמיון, ליצירתיות ולחדשנות. את השנייה ניתן לחוות רק במהלך "זמן מת" – כלומר ברגעים בהם אין לנו הסחות הדעת.
במצבנו החברתי היום, לרובנו יש זמן מת רק במקלחת – כי זה המקום היחידי בו אי אפשר להכניס את הסלולרי איתנו. מי זוכר את הימים בהם היינו מחכים בתור בדואר ופשוט בוהים? או באוטובוס בדרך הביתה, כשהיינו מסתכלים על האנשים, הרחובות והנופים? מי מרים את הראש שלו היום? אפילו ברחוב הולכים עם הראש כלפי האדמה, כלומר המסך.
מחקרים שעשו אצל ילדים ובני נוער קבעו, שזמן הריכוז בקרב גילאים אלו מנה לפני כעשור 15 דקות, לעומת זאת, היום הוא נע בין שמונה שניות עד שלוש דקות. שמונה שניות!!!
מאמרים נוספים בנושא:
בנוסף, חקרו את גלי הלב והמוח בזמן לימודים וגילו, כי בשעה שהטלפון מצלצל או מתריע על הודעה נכנסת הוא יוצר הקפצה בקצב הלב (כמו שבעבר היו גורמים לנו סכנות של חיות טורפות) – האדרנלין זורם לגוף בכל צפצוף שכזה וגורם לגלי המוח להיות מוסחים. התהליך הזה משבש את יכולת הריכוז ופוגם בלימוד שלנו.
מי לא מכיר את התחושה המקפיצה כשצליל הודעה נכנסת נשמע? או את הפאניקה כששמים לב שהמכשיר לא לידי ואז "יו, איפה הטלפון שלי, איפה השארתי אותו?" ואם לא מוצאים אז כל הגוף בלחץ, ממש כאילו איבדנו משהו שהחיים שלנו כבר לא יתקיימו בלעדיו…
כל בני הנוער שנבדקו, הודו שהם מכורים לסלולרי שלהם ועשו זאת ללא היסוס או בושה. בדרך כלל אפשר לומר שעצם המודעות זה כבר דרך לחצי מהפתרון, אבל נדמה לי שבמקרה הזה המודעות לא ממש עוזרת.
אני בטוחה שבורא עולם נתן לנו את ההמצאה הזאת לטובה, כמו כל דבר שהוא עושה בעולמו. שמעתי השערות שכשיגיע המשיח (עוד היום בעזרת ה') אז הרשת הזאת תהיה כלי בידו להפיץ בקלות את אורו של הבורא (זה קורה כבר היום אבל בימיו… וואו! זה בטח יהיה ענק). אני מתפללת לכך וכבר לא יכולה לחכות. אבל בינתיים, אנחנו צריכים להבין שיש לנו כלי שיכול לשרת אותנו, אולם חייבים להיות חזקים ולשים את הגבול כדי שלא נהפוך למשרתים שלי.
תזהרו בהרשאות שאתם נותנים לאפליקציות השונות להגיע לכל האינפורמציה שלכם. תשאירו את הטלפון רחוק מכם כשאינכם צריכים אותו. תנו לעצמכם זמן מה רק לבהות (יותר מעשר שניות) כדי לא לאבד את היכולת לדמיין, להיות יצירתיים ולהביא דברים חדשים לעולם.
אך בעיקר, תשמרו על הילדים שאינם זוכרים את הזמן בו לא היה סלולרי, שלא מבינים לעומק את הסכנות הכרוכות בתלות בו, ובלי לשים לב מאבדים את היכולת להתרכז לטווח הארוך.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור