זה מתחיל בבית
חסד: בחוץ או בבית? רגע לפני שאתם רצים לגייס כספים עבור כל העניים בעולם, תנו דעתכם לאלה שצריכים את החסד שלכם הכי קרוב אליכם, בבית! רחלי רקלס משחזרת.
לפני כמה חודשים חוויתי אירוע מצער. באותו זמן הוא הרגיש כמשהו חמוד במידה מסוימת, אבל ככל שחשבתי עליו וככל שעבר הזמן הרגשתי שהסיטואציה הזו רק מצערת אותי ואפילו מעצבנת. האמת, שעד היום קשה לי להתגבר על זה, בעיקר בגלל שאותה אישה עדיין ממשיכה עם אותו דפוס התנהגות.
אז מה קרה? באותו יום שישי עמוס ולחוץ היה חסר לי משהו שהייתי צריכה דחוף להמשך הבישול. לא היה לי זמן ללכת לחנות, אז עברתי בין דלתות השכנים, דפקתי על כל דלת שנקרתה בדרכי בתקווה שלאחד מהם יהיה את מה שאני צריכה. אני לא זוכרת מה רציתי, אבל בואו נגיד שביצים – לרוב זה משהו שכולנו מבקשים מהשכנים, וגם קל יותר להקליד…
לבסוף, אחרי שעברתי כמה בתים מהם לא הייתה תשובה מצאתי בית שממנו באה הישועה. וגם ביצים להשאלה. בעלת הבית הכניסה אותי פנימה ואמרה לי לקחת ביצים מהמקרר כי הידיים שלה היו עטופות בבצק שהיא בדיוק הכינה.
שמחתי מאוד. תוך כדי שניגשתי למקרר היא אמרה לי למה היא מכינה את החלות. אולי חשבה שאני סקרנית לדעת למה היא מכינה חלות? מי יודע? זאת אומרת, איזה דבר "מקרי" הוא להכין חלות ביום שישי בבוקר…
"אני עושה הפרשת חלה להחלמתה של רבנית מסוימת" (היא אמרה את שמה ולא בדיוק זיהיתי מי הרבנית היקרה הזו). "לא שמעתי עליה… אני לא מכירה אותה. מי היא?" אבל האישה המשיכה בלישת הבצק. אולי מישהי חדשה בסביבה? מי יודע?
בדרכי החוצה עם הביצים בידיים פתאום ראיתי תינוק, שנראה כמו בן שנה וחצי, לעניות דעתי יכול להיות גם פחות, שהיה עסוק באכילת חפיסת שוקולד. הפנים שלו היו מכוסות בשוקולד ואמא שלו, שראתה אותי מסתכלת עליו, אמרה, "לא הספקתי להאכיל אותו. נכון שהוא חמוד?"
"בטח!" השבתי. שמתי לב גם שהטיטול שלו היה נראה מאוד כבד כשהוא ניסה לקום וללכת קצת. וכמעט שנפלתי משקית הזבל העמוסה מעבר לגדותיה, אם אפשר היה לראות אותם, על שקית הזבל הנוספת, שגם היא הייתה עמוסה בצורה לא רגילה. לא זוכרת בכלל איך הצלחתי לצאת החוצה. במבט לאחור, אני זוכרת שהעיניים שלי קלטו גם ערימות של כביסה ליד התינוק מחכות שמישהו יקפל אותן, וההרגשה הכללית הייתה שהבית זה מאוד מוזנח.
מאמרים נוספים בנושא:
האינסטינקט הראשוני שלי היה לרחם על אותה אישה בגלל שאף אחד לא עוזר לה בבית, במיוחד ביום שישי בבוקר. אבל ככל שחשבתי על זה, ככה הצטערתי והתרגזתי, כן גם על בני ביתה וגם עליה.
תהיתי ביני לבין עצמי למה, אבל למה היא הייתה צריכה להכין את החלות עם כל הכבוד לאותה אישה-רבנית, במקום לטפל בבית להכין ארוחת בוקר טובה לתינוק? למה לתת זכות קדימה לאחרים, ועם כל הכבוד לכולם, על חשבון הבית והגרים בו? לא שלא צריך לעשות מעשי חסד וצדקה, בהחלט כן. אבל גם צריך לדעתי לדעת איך לעשות ומתי. היא לא נתנה את דעתה על זה? לא הבינה מה בדיוק היא עושה?
חשבתי על זה קצת יותר לעומק והבנתי: שלא, היא לא יכולה להבין את זה.
למה?
כי היא קורבן של "היצר הרע המצטדק". והאמת, במי הוא לא פוגע?
אנשים! היצר הרע הוא גאון! יש לו טריקים מיוחדים להוליך אותנו שולל. לעבוד עלינו! יש לו דרכים ותחבולות שבדמיון הכי פרוע שלנו לא נצליח לחשוב עליהן! אבל זה אחד החזקים שלו, ההצטדקות העצמית הזו.
אנשים אוהבים לעשות דברים שגורמים להם להרגיש (או להיראות) צדיקים, אנשי חסד, כאלה שמעניקים ותורמים לחברה. הכל טוב ויפה. אבל! פעמים רבות אותו חסד או מצווה באים על חשבון המצווה האמיתית. וזה לא בסדר.
הנה כמה שאלות שכדאי שנשאל את עצמנו רגע לפני שאנו מתפתים לעשות משהו על חשבון הסובבים אותנו: האם יש אוכל בבית? האם הכביסה מכובסת ומקופלת לרווחת בני הבית? האם הבית מאורגן בצורה סבירה ונעימה לעין? האם התינוק מטופל טוב? האם באמת יש לנו זמן לעשות את מה שאנחנו מתיימרים לעשות? האם נהיה זמינים ליקרים לנו כשהם יגיעו הביתה או כשיצטרכו אותנו, בזמן שאו עסוקים בלרצות את כל העולם חוץ מאותם?
לפני שנצא לגייס כסף למען העניים בכל העולם ונצטרף לכל מיני ארגוני חסד או קבוצות תהילים, עלינו לבדוק תחילה את סדר העדיפויות שלנו. אם אנחנו יכולים לענות "כן!" לשאלות בפסקה מעל, אז בהחלט אפשר לצאת לדרך עם כל הכוח. אבל, אם התשובה היא "לא" אז עניי ביתנו קודמים לכל! הם זקוקים לנו יותר מכולם. רק אחרי שנסיים עם המטלות הנדרשות מאיתנו נלך בשמחה לעשות את החסד או המעשה הטוב לזולת.
אני יודעת שאני נשמעת כמו אמה החורגת של סינדרלה… אבל חשוב שנדע ונזכור: חסד מתחיל קודם כל בבית! בני המשפחה הם גם אנשים כמו שאתם יודעים!
תחשבו על זה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור