בידיים של אבא
מי אחראי על אירועי חיינו? בידיים של מי החיים והמוות? הטרגדיה שפקדה את השכונה שלנו, מותו של ילד בן שש, עוררה שאלות שהובילו לתובנות נחרצות.
אחת הידיעות של לחיות עם אמונה היא להבין שחיים ומוות, כמו כל דבר אחר, הם דברים שנמצאים בידיו של הבורא בלי יוצא מן הכלל.
פעם אחר פעם, עם כל התמודדות וניסיון שאנו חווים, אנו מבינים יותר ויותר שהקב"ה הוא זה שמנהל את העולם. וכמו אותו פתגם עתיק שאומר, "אם אתם רוצים להצחיק את בורא עולם ספרו על התוכניות שלכם…"
אנשים שחושבים שהם אחראים על אירועים שהם מעבר לשליטתם יהיו משועבדים בצורה כואבת, ואפילו אכזרית, לכל ה"הייתי צריך", "הייתי יכול" ו"אם רק…"
לפני מספר שבועות חווינו טרגדיה כואבת בשכונה. ילד בן שש נפגע מאוטובוס ונהרג.
הבת שלי התקשרה אלי כשהיא בוכה, היא פספסה את האוטובוס הזה בכמה שניות והחלה ללכת לתחנה אחרת כדי למצוא אוטובוס אחר ליעד, אז שמעה את קול הסירנות של האמבולנס והמשטרה שהגיעו למקום. אבל היה מאוחר מדי, הילד נהרג.
"אמא, אם הייתי מגיעה לתחנה בזמן זה היה משפיע? האם הילד היה ניצל? הרי האוטובוס היה מתעכב בתחנה שלי ואז זה לא היה קורה, הוא היה חוצה את הכביש בביטחון…"
אבל הוא חצה את הכביש בביטחון והכי נכון. אבא שלו, כשידו על כתף בנו, העביר אותו בצורה בטוחה לצד השני. הבת שלי ידעה מי הנהג. וכשכולם הבינו מי הנהג, כולם יכלו לומר בפה מלה שהוא אדם טוב ומקסים, אדיב מאוד לנוסעים שלו, איש מלא סבלנות. אנשים שהיו במקום התאונה העידו שהוא אפילו לא נהג מהר, הוא לא עשה שום דבר רע.
אז מה קרה?
לילד הקטן, כך סיפרו מי שראו, נפל משהו צעדים ספורים לפני שהגיע לשפת המדרכה. הוא השתחרר מאחיזת אביו וחזר לכביש להביא את מה שנפל לו. ואז האוטובוס העיף אותו.
בהמשך, גיליתי שהוא היה החבר הטוב ביותר של הנכד שלי. הם ישבו ביחד בכיתה.
מקום התאונה הכואבת והטרגית נמצא קרוב למרכז הקניות של השכונה. במשך ימים, אחרי התאונה, נראה שאנשים נקשרו אליו, גם מעצם התאונה הכואבת וגם בגלל ששם נהרג ילד תמים ומתוק שהיה בדרכו לבית הספר.
לא הפסקתי לחשוב על אמא שלו, על הכאב שהיא חווה, על אחיות שלו, על סבא וסבתא שלו. אני מתארת לעצמי את הטראומה שהאבא חווה כל רגע מאז התאונה. על הסבל של הנהג אפילו לא הייתי רוצה להיכנס.
ומאז המקרה, שמתי לב שאנשים החלו לנקוט במשנה זהירות כשהגיעו למעברי חציה, או בכל מקום שהיו צריכים לחצות את הכביש ולהגיע לצדו השני של הרחוב. נהגים נסעו לאט יותר בכבישים והאטו עוד יותר כשהגיעו למעברי חציה. ואלה שינויים נפלאים ומבורכים. לא יודעת כמה זמן הם יחזיקו, אני מקווה שלנצח.
מאמרים נוספים בנושא:
אבל עד כמה שאנשים יגלו זהירות וינקטו בכל משנה זהירות אפשרי, עדיין, הקב"ה הוא מי שמנהל את העולם.
כשהתינוק שלי נפטר בגיל שמונה חודשים הייתי שבורה ומרוסקת, מלאה ברגשות אשמה. כל ה"הייתי צריכה" האפשריים שעלו בראשי תפסו אותי חזק ולא הניחו לי, 'הייתי צריכה לקבל חוות דעת נוספת, הייתי צריכה לשמוע לרופא, הייתי צריכה ללכת לרופא טוב יותר, הייתי צריכה להיות יותר אסרטיבית… הייתי צריכה… למה לא עשיתי? ואם רק הייתי…'
לבסוף, הרב שלי אמר לי "די! אסור לך לחשוב כך!". למה? כי בעוד אנו מנסים ללמוד מכל ניסיון ואתגר חיים, בסופו של יום החיים והמוות נמצאים אך ורק בידיו של הבורא. אין לנו שליטה על זה.
כמאמנת ומטפלת, אני כבר רגילה לשמוע אנשים שמבטאים רגשות אשמה. כל מי שאיבד מישהו יקר סובל מהמחשבות המציקות הללו שאולי הוא היה יכול לעשות עוד משהו, שמא היה שאנן מדי או פספס משהו. אבל גם אם יש משהו במחשבות כואבות אלה והן אולי קצת נכונות, זה לא ישנה את העובדה שכאשר אלוקים מחליט שתם זמנה של הנשמה בעולם הזה – זה מה שיקרה וזה לא תלוי באף אחד ולא בידיים של אף אחד!
ביום בו קמתי מהשבעה על בני הלכתי לכותל. כשעברתי ברובע המוסלמי ראיתי ילד שנפל מהמרפסת ביתו לרחוב, לא רחוק ממני. הוא שכב שם המום וכואב כשאמא שלו יצאה החוצה בצעקות שהובילו עוד אנשים למקום הנפילה, ובהמשך את העזרה הרפואית. הוא אומנם סבל מכמה פגיעות חיצוניות וירד לו דם, אבל הוא היה בסדר ובהכרה מלאה. אחרי כמה שניות הוא אפילו החל לזוז ואז החל לצרוח מבכי. הסתכלתי על המרפסת ממנה נפל והזדעזעתי. לא היה שם מעקה בכלל, ועדיין, הילד ניצל.
הנה ההוכחה שהייתי זקוקה לה מבורא עולם. "זאת לא אשמתך" הוא אמר לי, "אני היחיד שבראתי את השמים והארץ".
בורא עולם, מלך כל היקום כולו, הוא זה שמחליט באיזה עולם הנשמה צריכה להיות ולכמה זמן.
ובקשר לכל שאלות ה"למה?" זה מזכיר לי עוד אמרה שנונה של מישהו חכם (לא זוכרת מי) האומרת, "לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים שאני מבין".
והוא צדק.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור