לא בעדיפות שנייה

הייתי בת חמש כשהחלטתי שלהיות יהודייה זאת עדיפות שנייה בשבילי.

עד אז, לא ראיתי את הדבר הזה שנקרא עץ חג המולד. מוקסמת מהנוצץ והזוהר של הכדורים שנתלו עליו ושאר הקישוטים על הענפים, לא יכולתי להאמין שלשכנים הנוצרים שלנו יש עץ כזה בבית. ומה שאהבתי בעיקר היו המתנות לצד העץ בתוך הגרביים (כפי שסיפרה לי חברתי מהכיתה), והתצוגות המרהיבות של האיילים והאנשים שהיו במן קופסה מאירה ונוצצת בפתח הבית.

אז איך חנוכייה קטנה עם כמה נרות יכולים להשתוות למופע הנוצץ והזוהר הזה?!?

כשחג הפסחא שלהם הגיע, הילדים קיבלו ארנבי שוקולד-מרשמלו וחיפשו בבוקר את ביצים אותן צבעו לילה קודם לכן, אלה שהורים שלהם החביאו. (גם זה בא עם מתנות?)

אנחנו, הילדים היהודים, ישבנו מסביב לשולחן במשך שעות, קראנו מההגדה ואכלנו מצה.

באיזו דת הייתם בוחרים?

אחרי שעברנו למרילנד, להיות יהודי היה דבר לא רק שלא משכנע אלא גם לא נעים. כמובן שלא היינו חלק מההווי של המקום ולא הגענו לכנסיות, מה שגרם לכולם להתרחק מאיתנו, פלוס העובדה שאבא שלי נסע לוושינגטון כל בוקר למקום עבודתו עשתה אותנו עוד יותר שונים מכולם, בעוד שכל האבות במרילנד עבדו במקום.

בתקופת החג של שלהם, בדצמבר מקהלת בית הספר תרגלה את שירי החג, ואילו אני נשארתי בחלק האחורי של הכיתה עם ילדה נוספת שהשתייכה לזרם אחרת בנצרות. "לכו ללמוד בבית ספר אחר אם אתן לא משתתפות בפעילות של הכיתה" אמרה המורה בטון מפחיד. והבהירה לי בעיקר ש"אני לא מחבבת יהודים במיוחד". מיותר לציין שהייתי הילדה היהודייה היחידה בכיתה.

לאחי בתיכון היו קשיים בלתי נסבלים על בסיס יומי, אבל הוא הסתיר את זה מאבא שלי. כילדה, הייתי צריכה להתמודד עם כל מיני הקנטות כמו, "היי, איפה הקרניים שלך?" או גרוע מזה, "את הרגת את המושיע שלנו!"

מאמרים נוספים בנושא:

יהדות על רגל אחת

אנחנו קודם כל יהודים

טובים, לא מרירים

יותר מרגש

האלוקים הזה הוא לא אני

גאה להיות יהודייה

לכבד כל יהודי

יהודי פשוט

הגאווה היהודית

יהודי זה יהודי

כ' בסיון – טבח היהודים באירופה

קשה או טוב להיות יהודי?

בימי שישי נסענו עם אבא לבנק, שם התקיימו התפילות – במרתף של הבנק. אחר כך הרבנית עשתה קידוש, אכלנו קצת עוגיות ונסענו חזרה הביתה. זאת הייתה השבת שלנו.

יום ראשון – הוא יום המנוחה, השבת, של הלא יהודים. אחרי המפגש בכנסיה היו מתקיימים מפגשים משפחתיים מורחבים לארוחות צהריים דשנות ועמוסות בכל טוב בחדר גדול, ובהמשך משחקי גולף משותפים.

איך הדת שלנו יכלה בכלל להתחרות עם כל העושר שהדת האחרת הציעה? הייתי לבד בימי ראשון, עד לאותו יום בו הזמינה אותי חברה לבקר בכנסיה שלהם. לא סיפרתי להורים שלי, ידעתי שאבא שלי יתעצבן מאוד ויאמר איזה משהו מפחיד באידיש.

הלכתי ביחד עם לואנה חברתי לתוך מבנה עץ גדול שהיה חשוך וקריר. האמת, לא הרגשתי בנוח בכלל, אפילו קצת מתוחה ועצבנית. ידעתי שאני לא צריכה להיות שם. הורדתי את הראש למטה, אל הרצפה האפורה של המבנה וכשסוף סוף הרמתי את עיניי ראיתי פסל ענק של אותו האיש. הוא כאילו הסתכל למטה, אלי, עם מבט לא כל כך מוגדר. חשבתי באותו זמן שהוא לא שמח לראות אותו. 'אבל אני לא אמורה להיות פה… אסור לי!…' הרהרתי ביני לבין עצמי כשאני מלאת פחד. הסתובבתי ויצאתי החוצה בריצה, חזרה אל הבית.

את הסוד הזה שמרתי בתוכי שנים רבות. נראה לי שאתם הראשונים לדעת…

שנתיים לאחר מכן עברנו לסילבר ספרינג. אומנם לא הרגשתי נחת ונעימות מעצם היותי יהודייה, אבל כבר לא היה אכפת לי משום דת. זה היה בשנות ה-60 ושינויים רבים קרו תוך העמדת פנים שכולנו אותו דבר. זו הייתה שנת מזל דלי – עידן אקווריוס, וכל ההיפים נתנו צ'אנס לשלום בדרכם שלהם. ואחר כך עוד צ'אנס. והם עדיין מחכים, ואני מאחלת להם את כל הטוב שבעולם.

בינתיים, אני עסוקה בלחיות את חיי כיהודייה בארץ הקודש.

ומבחינתי, כבר אין שום דבר יותר בעדיפות שנייה, למרות שזה הגיע די בהפתעה. היהדות עליה גדלתי לא כללה חלקים מלאים בכיף ושמחה, שום כלום עם קשר אישי לבורא עולם, כמו זה שאנו חווים מזה שנים.

וכשאני מסתכלת על הילדים והנכדים שלי בעונג כשהם מחופשים בפורים, בונים את הסוכה ביחד עם בעלי, יוצאים למבצע חיפוש האפיקומן אצלנו בליל הסדר – אחד הדברים המרגשים והמצחיקים שראיתי, אני כל כך מודה לבורא עולם שיש להם את מה שאני לא זכיתי לדעת שקיים. ועבורם, אין דבר יותר מעורר השראה ומחזק מלהיות יהודי שמח וגאה.