תסתכלו לעצמכם בעיניים
אפשר לחוות את כל סוגי הפחדים, אבל להסתכל לעצמנו בעיניים, לשלוף רגשות החוצה ולדבר על זה – זה הדבר הכי קשה. למה? יהודית חנן הסתכלה וגילתה.
זה לא קל, להסתכל לעצמנו בעיניים. זה אפילו הדבר הכי קשה לעשות – להסתכל לעצמנו באמת בעיניים, לשלוף רגשות החוצה ולדבר עליהם.
אנחנו יכולים לחוות את כל סוגי הפחדים והרצונות, כולם 'שוחים' לנו בתוך הראש הלוך ושוב, אבל לתרגם אותם למילים ולייצר רגשות חזקים, כאלה שאפילו אין לנו רצון או יכולת להתעמת איתם – זה כבר סיפור אחר לגמרי.
החיים מלאים בקשיים והתמודדויות לא קלים, במילים עדינות. יש את הזמנים האלה שכדי לתפקד אנחנו צריכים להניח את הכאב על הלהבה האחורית של הכיריים, על מנת לעשות את מה שמוטל עלינו. אבל בסופו של דבר הכאב הזה יגיע לקדמת הבמה-כיריים של החיים, ואז לא יהיה לנו מנוס מלהתמודד איתו.
כשהבת שלי הייתה בקומה שלושה שבועות פיתחתי מומחיות בלהתמקד על הרגע הנוכחי, ולא העזתי לחשוב על מה שאמור לחכות לנו בהמשך הדרך.
כדי לתפקד אפילו ברמה המינימאלית, התרכזתי בכל פרט שהיה קיים מחוץ לפנימיות שלי, מעצמי.
כשניסיתי להתפלל, כל האנרגיות נשפכו החוצה מהכלי השבור שהייתי. הייתי מזועזעת מהכאב שלא פסק עד שהרגשתי שהגעתי למצב בו אני מיישרת קו עם… הרצפה.
ולא, לא יכולתי לדבר עם אלוקים.
וכשזה קרה, הפסקתי להתפלל. הנחתי את ספר התהילים ופתחתי מגזין של אופרה ווינפרי. כל כך כעסתי על בורא עולם, כל כך נפגעתי מ"איך הוא עשה לי את זה?!?" והרגשתי שאני מתרחקת ממנו. הפניתי לו כתף קרה והתמכרתי לברוגז והזעם הרוחני.
"אמא, את מרגישה שאת יותר קרובה לאלוקים כשאת יושבת כל יום ככה ליד שני?" שאל אותי יום אחד הבן הגדול שלי.
"אלוקים ואני כבר לא" אמרתי לו בכנות, זאת אומרת באותם ימים.
אבל טעיתי. הוא דיבר איתי אבל לא יכולתי להגיב. היה לי צער גדול, מייסר ומענה. לא יכולתי להתמודד עם זה.
מאמרים נוספים בנושא:
גם זו לטובה – לאמץ את הגישה החיובית
אני זוכרת שלפני הרבה שנים, אדם שנעזר בטיפולים נפשיים זה היה משהו מביך ומבייש, גם עם סטיגמה חברתית לא הכי טובה (היום המצב הרבה יותר טוב בעניין הזה). מי שהלך לטיפול פסיכולוגי מיד קיבל תווית חברתית לא נעימה. למה? כי טיפול כזה היה מיועד לאנשים חלשים, אנשים עם מערכת עצבים רופפת שלא היו העיפרון הכי מחודד בקלמר. אולי זה נכון לגבי אנשים מסוימים, אבל לעניות דעתי, כמאמנת עם אמונה, אנשים שמגיעים לטיפול הם אנשים אמיצים!.
כן, צריך אומץ לחלוק את הרגשות הכי פנימיים ועמוקים שלך עם מישהו אחר, להתמודד עם רגשות כמו קנאה, בושה וכעס.
וכמאמנת-מטפלת הרגשתי שזה לרצות לאתגר למישהו את הרעיונות הכי כמוסים שלו, אך המאוד מגובשים. זה להוציא ממנו את הדרישות שאנו דורשים מאחרים והציפיות של איך אנחנו צריכים להיות. מטופלים רבים נעשים תוקפנים אך בצורה סבילה, ופשוט נמנעים מעימות עם הרגשות שלהם. חלקם ממש נסגרים.
כשהייתי בבית החולים עם הבת שלי, פגשתי בחור צעיר שחלה בסרטן. הוא נתן לי את הספר לעבור את הגשר הצר של הרב קרמר, ספר המבוסס על עקרונות משנתו של רבי נחמן מברסלב מול אתגרי החיים. מהספר הזה למדתי על שיטת ההתבודדות (התפילה האישית) שרבי נחמן מדבר עליה רבות.
אחת הנקודות שרבי נחמן נוגע בה בעניין ההתבודדות היא – הפנייה שלנו לבורא עולם. לרוב, אנו מתבקשים לפנות אליו בכבוד הראוי לו. אך רבי נחמן אומר – בנוסף לכך יש לנו גם את הרשות לפנות אליו כמו אל חבר טוב וכילד הפונה אל אביו, "לכן זה טוב מאוד להביע את המחשבות והבעיות שלך בפני אלוקים כמו בן המתחטא לפני אביו".
הבנתי שיש לי רשות לספר לבורא עולם שאני מאוד פגועה וכועסת (בעצם רותחת), ושלא יכולתי להבין איך המצב הזה יכול להיות לטובה. כל יום מצאתי לי פינה שקטה ומרוחקת בבית החולים ושם עדכנתי אותו במצב הרגשות שלי, גם באלה היפות והנעימות וגם באלה שלא.
ההרגשה הייתה נפלאה אחרי כל התבודדות, הקלה משחררת. ולהפתעתי, לא היה לי קשה לאסוף את עצמי שוב בכל פעם שסיימתי אותה.
הרגשתי מוארת ומלאת תקווה. הרגשתי טוב יותר ו"נקייה" עם בורא עולם. אמרתי לו את האמת, את כל מה שהרגשתי. ובליבי, ידעתי שהוא מבין.
לעולם אל תפחדו לפתוח את נשמתכם וליבכם בתפילה האישית. זאת רפואה אדירה המאפשרת לנו להוציא את הכל החוצה ולהשליך את זה על בורא עולם.
ותסמכו עלי, אתם תרגישו טוב יותר והוא יוכל לסבול את זה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור