תקשיבו, ותהיו בשקט

אחי הצעיר התקשר אלי בשבוע שעבר וסיפר לי שפיטרו אותו מהעבודה.

הוא עבד כמורה ללימודי יהדות בבית ספר בלאס וגאס, ואחרי שנה הם אמרו לו ש"אין לך את הכישורים שאנו צריכים" (אחרי שנה!) לכן "אתה לא יכול להמשיך". אחי, שחשד שלא מדובר פה בכלל ב"כישורים", הבין שמדובר במשהו אחר לגמרי.

בית הספר בו הוא לימד הינו מאוד ליברלי, לומדים בו יהודים ושאינם יהודים. באחד הטיולים שהם עשו לישראל בקיץ, הוחלט שהתלמידים יבקרו במקומות התפילה של כל הדתות. והוא, כאורתודוקסי מסורתי לא רצה להיכנס לכנסייה ולכן נשאר בחוץ. הדבר כמובן לא מצא חן בעיניי המנהלת.

אחרי הביקור בישראל הוא הוזמן למשרדה של המנהלת, שהייתה חדשה בתפקיד, ואחרי שיחה קצרה היא פיטרה אותו בו במקום. העובדה שהיא חברה בארגון "נשות הכותל" גרמה לו להבין שהיא לא תאהב את הרעיון – שכמורה הוא לא נכנס לכנסייה. אבל מכאן ועד לפיטורים?!? לזה הוא לא ציפה. וחוץ מזה, התלמידים מאוד אוהבים את השיעורים שלו והוא מסתדר נפלא עם כל ההורים. ולאף אחד לא הייתה בעיה עם זה.

הוא היה עצוב. לא מזמן הוא שכר דירה קרוב לבית הספר, עבר לשם עם המשפחה והכין את עצמו לעבודה בשנת הלימודים בוגאס. ופתאום, לאבד את מקום העבודה בצורה כזו הייתה עבורו מכה קשה. אשתו נלחצה מאוד, כי למצוא מקום עבודה כמורה אחרי שהשנה התחילה זה לא דבר פשוט בכלל ואפילו בלתי אפשרי. עכשיו הוא לא יודע מה לעשות.

הדחף הראשוני שלי היה לומר לו שהפיטורים הם דבר טוב, שהוא צריך להתחזק באמונה, לזכור שהקב"ה אוהב אותו, וזה רמז לברכה עם הרבה ניירות עטיפה.

אבל עצרתי את עצמי.

למה? כי ידעתי שעכשיו הוא המום ופגוע, והוא בכלל לא יעריך את מה שאומר לו אפילו אם המילים יהיו אמיתיות, נכונות ועמוקות. ולמרות שהוא מאמין באלוקים ומבין שהתסריט לא בידיים שלו בכלל, יש זמן ומקום בהם אפשר לספוג ולהכיל את מילות הנחמה.

מאמרים נוספים בנושא:

משני צידי האקסטרים

בתוך השקט

עשרת הדיברות לחיים מאושרים

מכל הלב

זה לא קורה פתאום

דרושים אנשים שיודעים להקשיב

להקשיב, זאת אמנות

תקשיבו, זה הקול העדין

"רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו" (אבות ד, יח).

אנשים צריכים זמן ומקום כדי לאסוף את עצמם אחרי שהאדמה תחת רגליהם רועדת. למהר להוציא מתוכנו מילים מעוררות השראה כדי לנחם, זה משהו שיכול להישמע כמתנשא ומתנגש עם כל מה שרץ להם עכשיו בראש (וכאילו שהם לא שמעו דברי אמונה בחייהם…). לפעמים, זה ממש להפגין חוסר רגישות למה שעובר על האדם. כולם רוצים להאמין שיש סיבה לדברים "רעים" שקורים לאנשים "טובים", אבל זה גם תהליך והוא יכול להיות ארוך עד שהם יצליחו להכיל את מה שקורה איתם ולהשלים עם זה.

כשעברתי קורס אימון וייעוץ להתמודדות עם שכול, היה שם אדם שאיבד לא מעט בני משפחה בבת אחת בפיגוע הנורא במסעדת סבארו בירושלים, באוגוסט 2001. הוא היה אדם הגון וטיפוס רוחני מאוד, שומר תורה ומצוות שלקח תחת חסותו את היתומים שנותרו מהמשפחה שנרצחה. הוא סיפר לי שקרוב לשנתיים אחרי הטרגדיה הוא בקושי מצליח להתפלל כראוי. הוא לא מסוגל להתרכז בתפילה, והיו גם ימים שהוא פשוט יצא מבית הכנסת אחרי כמה דקות בלבד.

אנחנו לא רובוטים. כבני אדם אנחנו כמהים לדעת ולהבין. אנחנו רוצים להבין את דרכיו הנסתרות של הבורא, במיוחד את אלה שגורמות לנו כאבי לב ובלבול. אבל העולם הזה הוא לא הזמן והמקום בו בורא עולם לגלות את האמת הגדולה הזו. וגם אם היה חושף בפנינו את האמת הזו זה לא היה עוזר לנו, כי לא היינו מסוגלים להבין ולהכיל אותה. אין לנו את הכלים כבני אדם בשר ודם את האמת והחשיבה האלוקית. ממש לא.

לכן עלינו לגלות משנה זהירות כשאנשים משתפים אותנו בכאב ובבעיות שלהם. הדבר הכי טוב לעשות הוא להקשיב ולדעת שהאדם הזה מתמודד עם משהו שלו, וגם לנו, אין הבנה וידיעה למה זה קורה.

אז תהיו כמו אלוקים, גלו סבלנות והרבה מאוד חמלה ופשוט תהיו בשקט.