לנצח בלי שאף אחד יראה

אומרים שהמנצחים הגדולים הם לאו דווקא אלה עם המדליות והגביעים שכולם מריעים להם, אלא האנשים שקוטפים ניצחונות אדירים בשקט בלי שאף אחד יראה כל רגע מחדש בחיים.

4 דק' קריאה

רבקה מלכה פרלמן

פורסם בתאריך 15.03.21

גדלתי עם האיום והנורא.

 

למה? בגלל שזה באמת מה שהיה. אתם יודעים, להסתובב בעולם בלי להרגיש את אהבתו של אלוקים זה נורא. זה מלחיץ, זה מבלבל וזה גורם לחיים להרגיש יבשים.

 

היום, במבט לאחור, אני יכולה לומר את זה כי אני כבר לא שם. אבל כשהייתי שם זה הרגיש נורא. אפילו לא ידעתי איך זה יכול להיראות אחרת.

 

גדלתי בבית שאהבת הבורא נשקפה מכל פינה שבו. אז למה הרגשתי כך?

 

בגלל הבושה.

 

סחבתי איתי בושה פנימית גדולה שכל הווייתי הייתה בטוחה שאלוקים פשוט לא אוהב אותי. ואם הוא כן אהב, זה רק בפעמים שעשיתי מעשים טובים באמת.

 

כשהייתי בת חמש הדלקתי גפרור, שבלי כוונה כמובן, שרף את כל הבית שלנו ושתי חנויות סמוכות אליו עד עפר. זה היה לפני פסח, שבועות ספורים לפני הבר מצווה של אחי כשחלק מאיתנו חלינו באותו זמן עם אבעבועות רוח. קטסטרופה.

 

עד שמצאנו מקום להתמקם ולהתחיל מחדש, ההורים שלנו פיזרו אותנו בין הבתים של השכנים שגילו אמפתיה ורחמים עצומים כלפינו. הכל נהרס. ההורים שלי היו צריכים להתחיל הכל מאפס. ואף אחד לא ידע שזה היה כביכול בגללי, כלומר בגלל הגפרור שהדלקתי בלי להבין מה אני עושה בתור ילדה בת חמש. הם חשבו שהאש פרצה בגלל קצר בחשמל שהוביל לאסון כזה.

 

את הסוד הזה סחבתי איתי עד גיל 14. וכשחשפתי אותו לאף אחד כבר לא היה אכפת מזה. אנחנו כבר לא שם, עברנו את זה, התחלנו מחדש, מה זה כבר משנה איך זה קרה ולמה?

 

המשקל הכבד של הסוד הזה כיסה את הלב שלי בשמיכה דביקה ומעיקה של בושה, כך ששום מסר אהבה אלוקי ושמימי לא יכול היה לעבור דרכה. עם הזמן זה הפך לחלק מהאישיות שלי, שמיכת הבושה הזו. כלפי חוץ, הכל היה טוב. אבל בפנים זה היה משהו ברוטאלי, חוסר ביטחון שקלקל כל אפשרות לתקשורת. המחשבות היו סביב העובדה (שאני קבעתי) שאני אדם רע, לכן כל הזמן הייתי במצב של להוכיח את עצמי. כי אתה מה שאתה מאמין, נכון?

 

השנים עברו והתחתנתי. לא חשבתי שזה יכול לקרות אבל האהבה של בעלי אלי פשוט החלה לרפא אותי. האם יש אפשרות כזו שאולי אני אדם טוב אחרי הכל? ואולי אני יכולה לקבל את עצמי עם כל החסרונות שלי?

 

מאמרים נוספים בנושא:

לנצח כל רגע מחדש

מחכים לצדק

הרגע שעשה את ההבדל

אבודה בבודפשט

המורה שלי, מיסטר רימון

מצאתי את הגיבור שלי

הגיבורים השקטים

הגיבור שלי – רבי נתן מברסלב

גיבורות אמיתיות

אמונה ברגעים הכי מטורפים

 

לפני 11 שנים אלוקים שלח גלגל הצלה.

 

במהלך לידת בני הקטן חוויתי מוות קליני. לפי כל הנתונים הרפואיים והפיזיים – אף אחד לא האמין שאצא מזה בחיים. אבל שרדתי. שכבתי שם בטיפול נמרץ מחוברת לכל מיני מכשירים וצינורות, חזרתי לעולם הזה מוצפת במודעות של אהבתו ללא התנאים של בורא עולם אלינו. יכולתי להרגיש את זה למרות הגוף החלש והמיוסר. ידעתי שזאת המציאות היחידה. זו לא הייתה רק ההצלה שלי מהמוות, אלא של כל כולי – בראש ובמהות ובהוויה שלי, בנשמה – בכל חלק שבי חוויתי אתחול מחדש של כל המערכות. הייתה לי התעוררות.

 

האלוקים שאני מכירה עכשיו מרגש ומפתיע כל הזמן, והבנה חדשה זו הראתה לי שהוא אבא אוהב, מרחם ומוחל. האלוקים שחשבתי שהכרתי היה כל הזמן סופר את המעשים הטובים שלי בכל יום. האלוקים החדש ספר את המעשים והמאמצים וההתמודדויות, המלחמות הפנימיות, הכוונות, המגבלות שסגרו עלי מכל כיוון ושהצלחתי להתגבר עליהן. אך בעיקר, את הניצחונות הפנימיים שאף אחד לא ראה.

 

 

צאו למסע הפנימי והאירו את הלב עם האור שלכם. זאת ההזדמנות שלכם ליהנות מהתהילה של המנצחים הבלתי נראים…

 

אני יודעת שהאהבה שלו תמיד הייתה שם בשבילי, רק שלא יכולתי להגיע עליה. שמיכת הבושה לא אפשרה לי. כל פעם שניסיתי להזיז אותה היא נעשתה כבדה יותר. זו הייתה עבודה גדולה, להפנים את אור המודעות הזה לתוכי, למהות שלי. אך יותר מכל, לעבוד על קשר חדש ומרענן עם בורא עולם.

 

יום אחד הבנתי שאני פשוט צריכה להכיר את הילדה שבי לאלוקים. לדבר איתה ולאפשר לה לדעת שכל מה שקרה היה הווה ותמיד יהיה חלק מהתוכנית המושלמת של אלוקים. אין שום טעויות. הייתי צריכה להראות לה, לילדה שבי, את מי שהיא נהייתה ולומר לה שוב ושוב שהקב"ה רואה רק את הטוב שלה. הייתי צריכה לסלוח לה ולהביא אותה אל הזרועות האוהבות והמנחמות של אלוקים, המקום אליו היא שייכת. המקום הטבעי שלה.

 

בעזרת עבודת האמונה הזו איתה נפגשתי עם מטפלים, מורים ואלוקים בעצמו באותה התנסות של מוות קליני, והיום אני אדם חדש לגמרי. כשאנשים פוגשים אותי הם חושבים שהייתי כזו כל הזמן. אבל לא. בעצם, אף אחד מאיתנו לא היה כזה לפני שהוא יצא למסע התהליך הפנימי שלו. אם אנחנו נמצאים במקום מסוים בחיים זה בגלל שעבדנו ושידרגנו את הקשר עם בורא עולם, כי אין שום דבר בעולם שיכול לשנות אותנו בצורה כזו עמוקה כמו העשייה המבורכת עם עצמנו.

 

אהבתו של אלוקים היא הלב, המרכז ועמוד התווך בחיינו. היא הכל. היא מיידעת אותנו על העולם הפנימי שלנו, המחשבות, השתיקה, הביטחון והקשרים שאנו יוצרים. הכל. ולא רק שהיא תשנה את העתיד שלנו אלא גם תרפא את העבר.

 

כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה, אני חושבת על זה לכמה שניות. נכון, זה יהיה קצת ארוך לומר, "אני האדם שרוצה לעשות כל מה שצריך בשבילכם כדי שתוכלו לשחרר את המחשבות השליליות שלכם על עצמכם, ושתיהנו עד בלי די מהאהבה האינסופית של הקב"ה אליכם. שתבינו מי אתם והפוטנציאל הטמון בכם, תיהנו מההרמוניה והקשרים שתיצרו בחייכם. שתדליקו את האור של העולם"…. כן, זה ארוך מדי, אני יודעת.

 

אז אני אומרת שאני מאמנת טרנספורמציה. זו משימת חיי. והתפילות שלי הן שכל אחד מאיתנו יזכה להאיר בתוכו את החושך ושמקשה לנו להתחבר לאהבה האינסופית של בורא עולם, כי אני יודעת איך זה מרגיש. הייתי שם.

 

הכירו את סיפורי העבר שלכם לעולם האמונה. ספרו לה כמה היא יקרה ונכונה, שאלוקים אוהב אותה ושמרו על הלב שלכם פתוח ומואר כל הזמן. ככה מנצחים גם כשאף אחד לא רואה.

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה