לשלם לבכות
"יהודים הם העם היחיד בעולם שמשלם אלפי דולרים כדי ללכת לראות מקומות שגורמים להם לבכות" חשבתי לעצמי כשישבתי על הכורסה המרופדת בטרקלין של הספינה המפוארת...
המקלחות הן אלה שתפסו אותי, למרות שעדיין לא ראיתי את תאי הגזים.
התחלנו את הסיור שלנו במחנה הריכוז מאוטהאוזן וכבר הרגשתי שכל העניין הזה קשה לי לעיכול, למרות ההכנות הנפשיות שעשיתי לפני שיצאנו מישראל לשיט שכלל ביקור במחנה הנורא הזה. באותו יום כולם היו מתוחים, בעיקר מפני הרגע בו נעבור בשעריו של מאוטהאוזן.
המקלחות היו חדרי עץ שנראים כמו בקתה בהרי הקטסקיל. כשנכנסנו, ראינו חורים ברצפה במרחק מדוד ושווה בין אחד לשני. ההסבר הכואב לא איחר להגיע – אלה היו בעצם השירותים של האסירים.
אתם מבינים? שום מחיצות, שום פרטיות, בין החורים הללו. כולם היו צריכים להתפנות בנוכחות כל האנשים שהיו באותו צריף. ורק זמן קצר מאוד, הסביר המדריך, ניתן למאות האסירים היהודים לעשות את צרכיהם.
בחדר השני היה מתקן גדול עם כיורים לשטיפה בבוקר. האנשים היו צריכים להילחם אחד בשני כדי לקבל כמה טיפות של מים קפואים רק כדי לנקות את עצמם.
מטרים ספורים משם, על אחד הקירות, היה מכתב בתוך מסגרת זכוכית. הוא נכתב על ידי אישה צעירה שכתבה אותו זמן קצר אחרי שהגיעה למאוטהאוזן, בו היא מספרת כיצד ויתרה על 'התענוג' המייסר לעמוד בתור ולהידחף כדי להגיע לברז המים. "כבר לא היה אכפת לי" היא כתבה שם, "היה יותר מדי קשה להגיע למים, ואחרי זמן קצר אפילו לא ידעתי למה רציתי את טיפות המים הללו. כי בשביל מה בכלל הייתי צריכה לנקות את עצמי?!?"
מאמרים נוספים בנושא:
הייתה לי הזכות להיות במחנה הריכוז מאוטהאוזן עם נציגים ממרכז שמעון ויזנטל ז"ל, שהציבו מצבת זיכרון לזכרו של שמעון ויזנטל – צייד הנאצים המפורסם ששרד את המקום הנורא והאיום הזה. מקום בו הסדיסטיות הזוועתית של השומרים נחשבה כאחד הקריטריונים החשובים להיות שומר במקום שכזה באותם ימים. ואם השומר היה אכזרי במיוחד, הוא זכה לביקור בבית הבושת של המחנה בו היו אסירות עם ראשים מגולחים…
זה היה הניגוד שתפס אותי.
אחרי כמה שעות במחנה, הקבוצה חזרה לאוטובוס שלקח אותנו בחזרה אל ספינת השייט. האוטובוס, שהיה נעים וחמים, נקי ומרווח, הסיע אותנו למטה – על אותה גבעה תלולה שאלפי יהודים כתתו רגליהם מעלה, סוחבים ילדים קטנים ומעט חיות שנותרה בהם, כשהכפריים מתבוננים בהם יום אחרי יום, יודעים בדיוק לאן הם מובלים. הם לא היו צריכים הרבה זמן כדי להבין ששיירות היהודים שהובלו למעלה, בעצם, צועדים אל המוות שלהם. ריח הגופות הפך לחלק בלתי נפרד מהאווירה של המקום…
הגענו אל הספינה שעגנה בדנובה. למי שלא יודע, מדובר באחד הנהרות הכי יפים שיש, אבל באותם ימים הוא שימש כלי רצח איום ונורא לאלפי יהודים תמימים שנקשרו והושלכו אליו ביחד.
האזור הירוק המקיף את החומות העבות של מאוטהאוזן מהמם. לא להאמין שמאחורי כל היורק הזה מסתתר מקום שלכל פינה שבו יש סיפור זוועה משלה…
כשעברנו את דלת הכניסה של הספינה הצוות קיבל אותנו בחמימות ובפנים מאירות. משם הובלנו אל טרקלין יוקרתי שם חיכו לנו מגוון עוגיות ועוגות מרשימות עם שתיה חמה שאמורים להחזיק אותנו עד לארוחת הערב.
הבר היה פתוח קרץ לי. הזמנתי לי משהו לשתות והתיישבתי על אחת הכורסאות המפוארות שבטרקלין. "יהודים הם העם היחיד בעולם שמשלם אלפי דולרים כדי ללכת לראות מקומות שגורמים להם לבכות", אמרתי לעצמי אחרי המפגש עם חלק מהעבר הכואב של העם היקר והאהוב שלי במטהאוזן.
איך יכול להיות שאנחנו יושבים בספינה כזו, חופשיים ומאושרים כמו בני אצולה, כאשר שבעים שנה קודם לכן הובלנו במקום הזה כצאן לטבח כשאנו מתועבים על ידי כולם ומעונים למוות?
רק בורא העולם יכול ליצור את הנסיבות הללו, שהן כל כך דרמתיות, כל כך מדהימות וכל כך בלתי מובנות.
ואם את הבלתי מובן של השואה לא נקבל באמונה עצומה, אז אין לי שמץ של מושג מה כן.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור