אהבת אחים? יש דבר כזה
התבוננות עם במבט רחב יותר, תגלה לנו שאחים זה המיקרו של החברה הישראלית. שרון רוטר התבוננה והגיעה למסקנה שיש דבר כזה אהבת אחים!
לפעמים, כשאני מסתכלת על הילדים שלי אני רואה חמישה בני אדם בגילאים שונים וממינים שונים, שלכל אחד מהם יש אופי ורצונות משלו ודרך שונה להסתכל על העולם. הם מושפעים רבות מההשוואות ביניהם, בין אם מהעיניים שלי או מברירת המחדל של למידה עצמית אל מול האחר. הם גם מושפעים מהיחס של ההורים אליהם ומהרצון לרצות אותנו.
כשאני משקללת את כל הנתונים הללו, אני מגלה שזה ממש לא מובן מאליו שאחים יחיו בבית אחד, יחלקו כמעט בכל (גם בדברים החשובים ביותר כמו הערכה ואהבת ההורים) ועדיין, יסתדרו ויאהבו אחד את השני.
ביומיום זה כמעט מובן מאליו. משפטים כמו "זה אחיך, תסתדר/ תתמודדו/ תדאגי לאח שלך" ועוד – נזרקים לחלל האוויר ללא מדידה או ספירה. מבחינתי, זה ברור שהם צריכים לדאוג אחד לשני. זו חובתם וזכותם הבסיסית. או במילים אחרות – ככה זה, בלי לשאול שאלות.
אבל גם ידוע שאחים זה לא דבר פשוט. כבר בתחילת התורה שלנו, שם מסופר על האנשים הראשוניים שהתהלכו על פני האדמה, יש ריב אלים בין אחים. הקנאה מוציאה אותם מדעתם עד כדי רצח. מאוחר יותר, אנחנו מתוודעים לקנאה בין יוסף ואחיו וגם שם נעשה מעשה אלים ואכזרי. אפילו דוד המלך סובל מיחס גרוע מאחיו. לעומתם, יש אחיות שכן מסתדרות – כמו רחל ולאה שמוכנות להקריב רבות אחת למען השנייה.
מאמרים נוספים בנושא:
בכל פעם שאני חוזה באהבה ובאכפתיות בין הילדים שלי, בכל פעם שאני "מכריחה" אותם להסתדר, וזה אכן עובד, בכל פעם שיש ריב ואחריו מגיע פתרון של שלום, בכל פעם שאח מקריב ומוותר לאחיו – אני מתמלאת תקווה. כי אם לוקחים צעד אחורה ומתבוננים במבט רחב יותר, מגלים שאחים זה המיקרו, הדגם המוקטן, של המקרו – החברה הישראלית.
כולנו אחים, זה גלוי וידוע. כולנו בבסיס מחוברים ואוהבים.
אז למה אנחנו מרשים לעצמנו לא להסתדר? למה אנחנו לא מונעים את האכזריות בינינו? למה אנחנו לא ההורים של עצמנו?
מבט רחב יותר מגלה לנו שאהבת אחים בתא המשפחתי היא המיקרו של הדבר הגדול: החברה הישראלית…
לא מזמן אשת תקשורת מוכרת – אשרת קוטלר, אמרה בשידור "שולחים את הילדים לצבא, לשטחים ומקבלים אותם 'חיות אדם'…"' היא טועה וזה ברור. היא רחמנית שמרחמת על אכזרים, ובכך היא בעצם אכזרית בעצמה. היא רחוקה מלהיות מושלמת והיא חייבת להתנצל, על כך אין בכלל שאלה. יש לה גם אחריות ציבורית כמגישת חדשות לשמור על הפה שלה שבעתיים, אבל האם הטעות שלה בהכרח מעידה על כך שעלינו לנהוג בדיוק כמוה ולהשתלח בה במלוא העוצמה בחזרה? אינני טוענת שצריך להתעלם מדבריה, שצריך להמשיך כרגיל או לחבק אותה חזק. אבל אם מישהו אמר משהו נורא, זה לא אומר שמותר לנו לירוק מפינו אמירות ארסיות, אכזריות ומתלהמות. גם אושרת היא אחותנו. היא אולי מבולבלת נורא, אבל היא עדיין אחת משלנו. האם הלכות לשון הרע מתבטלות כשמישהו אומר משהו שפוגע בנו? ואולי היא רק מראה שנועדה להראות לנו את המקומות הלא מדויקים אצלנו, את אלו המבולבלים, את העובדה שגם אנחנו מתלהמים ואכזריים לפעמים.
הרשתות החברתיות הן לא פח אשפה שאפשר לזרוק שם את כל הזבל שלנו. זהו מקום שיכול להוות מצע לאחווה ואחדות, מקום שאפשר להרבות בו טוב ואהבת חינם. זה נשמע צדקני ויומרני וכמעט בלתי אפשרי. אבל אם הילדים שלי יכולים להסתדר, ולא משנה מה הסיבה, זה אומר שגם אנחנו יכולים. עובדה!
* * *
שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור